חידה: מה מהבאות היא המצאה מוחלטת - "חוק וסדר", "חוק וסדר: מדור מיוחד", "חוק וסדר: כוונה פלילית", "חוק וסדר: משפט וצדק", "חוק וסדר: לוס אנג'לס", "חוק וסדר: "פשע אמיתי" או "חוק וסדר: פשע מאורגן"?
נכון מאוד, אף אחת מהן. ואלה - יחד עם "מיאמי מחלק מוסר" וזיכיונות "שיקגו" ו"FBI" - הסיבות שהפכו את המפיק דיק וולף לאימפריה של ממש בטלוויזיה האמריקאית. אבל מה שווה אימפריה טלוויזיונית אם נטפליקס לא שולטת בה? לשם כך יש את "מחלק רצח" ("Homicide"), המותג החדש מבית וולף שהפעם זונח את הדרמה לטובת הדוקו-פשע. המהדורה הראשונה, "מחלק רצח: ניו יורק", מתמקדת בחמש רציחות מטלטלות מהעבר, ובהמשך השנה צפויה להגיע גם "מחלק רצח: לוס אנג'לס", כשהפוטנציאל להתרחב עוד ועוד הוא מובן מאליו.
כל פרק של "מחלק רצח: ניו יורק" חוזר לפרשה אחרת, כשהפרופיל התקשורתי שלה לא גבוה במיוחד אבל לחלוטין לא נמוך - כי ככה זה כשעוסקים בניו יורק, אולי העיר הכי דפוקה בעולם. ולמרות שמשפחות הקורבנות מתראיינות, הפוקוס האמיתי הוא על החוקרים מהמחוז הדרומי והצפוני של מנהטן: חלקם מופיעים בכל הפרקים, בהתאם לשנים שבהן פעלו, והראיונות איתם מקדישים זמן לא מועט דווקא לפן המקצועי של עבודתם. מגבלות הכוח, שיטות הפעולה, העברת התיקים לידי התביעה. כמובן שגם יש היקשרות רגשית שלהם לחלק מהנרצחים, ואלה מהם שהיו בתפקיד ב-2001 עדיין נראים אכולי טראומה מאסון התאומים שתקף אותם.
הניו יורקיות של "מחלק רצח" נוכחת לא רק בזירות ההתרחשות - בהם כמה מקומות מיתולוגיים בעיר - אלא אפילו בצרות הייחודיות למקום. למשל, איך אפשר לגרום לתקשורת להתעניין בחקירה גם כשהקורבנות הן נערות שחורות? אבל הטוויסט שבבסיס הסדרה, שנותן מקום של כבוד דווקא לחוקרים, לא היה עובד אלמלא המקרים שעליהם הם מדברים היו מטורפים ומורכבים יותר מהרצח הטלוויזיוני הממוצע. בזכות הבחירות הללו, שמזעזעות ככל שיהיו הן עדיין מספקות חוויית צפייה מותחת וטובה, ל"מחלק רצח" יש את הפוטנציאל להפוך ל"חוק וסדר" בשר ודם. הרבה דם.