בכל שבוע נוסע אברי גלעד לפגוש את מפוני כפר עזה ולתת להם שיעור מתוך שיטת ימימה – תורתה של המורה הרוחנית ימימה אביטל, ששאבה מתחומי הפסיכולוגיה והקבלה – שגלעד חי לפיה כבר שנים. השיעורים האלה הם הדרך היחידה שהוא מכיר לתרום למאמץ המלחמה, לפחות עד שיצליח להוציא רישיון ג' למשאית. כשאני מנסה לברר מה עובר עליו נפשית במפגש עם המפונים ועם הטרגדיות שלהם, הוא מהסס במשך זמן רב. "אני לא עוסק בלהזדהות", הוא עונה לבסוף. "אני עוסק בללמד. עושה איתם שיחה, וכל אחד מהם עושה אחר כך את העבודה שלו עם עצמו".
יש משהו מתעתע בלדבר עם גלעד, ולוקח לי זמן לעלות על זה: הוא כמעט לא מסתכל לך בעיניים. כשמדברים איתו הוא מרכין ראש, מביט הצדה, בוחן איזה עציץ, מתעניין בנמלה. ככה זה כנראה כשיש לך הפרעות קשב וריכוז – לא דחוף לך להקדיש את מלוא תשומת הלב דווקא לזוג האישונים של מישהו – אבל זה גם מתחבר לווייב הכללי של חוויית השיחה איתו. לא משנה כמה גלעד חושף ונפתח ומתקלף, משהו בו תמיד נשאר קצת מרוחק. לא עוסק בלהזדהות, אלא בללמד. זה מורגש כשבמהלך השיחה הוא מרבה לשלוף ציטוטים של ימימה, כאילו אנחנו באחד מהשיעורים שלו ("הציפייה היא אמה של האכזבה", "תקווה זה לחשוב שאולי ברגע הבא תצליחי לעשות משהו שאת יכולה לעשות כרגע"), כשהוא מתחמק ממילים שמביעות רגשנות או חולשה, וכשהוא מסרב לדבר על 7 באוקטובר.
"זה לא נושא שיחה מעניין", פוסק גלעד כשאני שואלת מה עבר עליו באותה שבת. "מה זה משנה איפה הייתי ומה עשיתי? לא צריך בכל רגע להסתכל על החסר, אלא למצוא מה אפשר לעשות עכשיו – ולעשות את זה. כל הזמן להיות בעשייה".
להיות בעשייה ולא לחשוב על מה שקרה – זה נשמע קצת כמו הדחקה, לא?
"זו לא הדחקה, כי אני אומר שזה היה, אבל אין טעם להישאר שם. גם בעבודה שלי בתוכנית ("ארז ואברי", קשת 12 – ר"ר) אני היחיד שמסרב לשמוע עוד סיפורים מ-7 באוקטובר. מסרב! זה לא משרת את רוח העם כרגע, וגם לא את הרוח שלי. אני לא מכחיש או מדחיק אותם, לכל דבר יש זמן, אבל כרגע מה שאנחנו צריכים זה לזוז קדימה".
משפחות החטופים לא יכולות לזוז קדימה.
"אני לא שופט את כל מי שזה קרה לו, אבל אפילו אנשים שזה קרה להם באופן הכי חמור שיש, ושאת חלקם אני מלמד כרגע – אני יודע מהם שגם מזה אפשר לקום".
ואפשר לצאת למאבק בממשלה, כמו שעושות לא מעט משפחות חטופים.
"אני לא חושב שמאבק זו הדרך. הציבוריות הישראלית לא יכולה להכיל עכשיו עוד מאבק, בוודאי לא אלים, בוודאי לא מאבק שמערבב בתוכו עוד מאבקים. הדבר הזה רק יגרום לחלקים נרחבים בציבור לנתק מגע רגשי עם העניין. המאבק היחיד ששווה להיאבק אותו זה לשמור את זה בתודעה, בלי להפעיל לחץ. בלי לדרוש דרישות. ובוודאי בלי לחסום כבישים, בלי להפוך ניידות, בלי להבעיר תבערות, בלי כל הדבר הזה".
כבר עשינו את זה עם רון ארד. פעם בשנה שמים בלון כחול, שומעים את "כשתבוא" של בועז שרעבי, ושם זה נגמר. אולי הפעם כן צריך להפוך שולחן?
"את מסתכלת על המציאות דרך שני נתונים: אחת, לא הפעלנו לחץ, שתיים, רון לא חזר. אבל יש עוד 10,000 נתונים שלא קשורים לזה שהפעלנו או לא הפעלנו לחץ. הלחץ לא עוזר, הוא רק מעלה את המחיר, מסיח את הדעת וקורע בין אחים. אבל כיוון שאין לי אף אחד חטוף בעזה, אז גם הזכות שלי להשתתף בדיון הזה היא מוגבלת".
אני מרגישה שאתה מאוד מפריד בין רגש לשכל בהתעקשות שלך שלא להתעסק בעבר ובכאב אלא רק בעשייה. מאיפה זה מגיע?
"מהלימוד הרוחני של ימימה. קוראים לזה 'תיחום והפרדה'. זו העבודה של הלומד, לא לתת לרגש לשלוט בשכל".
אז לא היית כזה לפני שהתחלת ללמוד ימימה?
"בכלל לא. זה דבר שנלמד".
אולי זה התלבש על משהו שכבר היה קיים בך.
"לא יודע. גדלתי בבית מאוד מאתגר להורים מאוד מאתגרים, בית של ניצול שואה עם פוסט-טראומה מורכבת וקשה, ונאלצתי לבנות מגננות כדי לא להיפגע, כדי להיות מסוגל לתפקד. אבל אי אפשר לדעת למה אני כמו שאני, וגם אין טעם לחפש. מה שהיה היה, כרגע המצב הוא כזה ומפה מתקדמים".
היה קשה להתאחד עם ארז
אז מה שהיה היה, וגם גלעד התקדם לתחנה חדשה: בספטמבר, אחרי 18 שנה כטאלנט מוביל ברשת 13, הוא עבר לקשת 12 והתאחד עם ארז טל, האקס המיתולוגי שהיה שותפו הרדיופוני ב"מה יש" ושותפו הטלוויזיוני ב"העולם הערב". "קצת לפני שפרצה המלחמה, איך שהוכרז שאני בא לערוץ 12, אמרתי לארז, 'אולי יום אחד נעשה משהו ביחד'. אז הוא אמר לי, 'נעשה לונדון את קירשנבאום, ואני קירשנבאום'. אמרתי לו 'קירשנבאום מת קודם, אז לך על זה'".
אף שאנחנו זוכרים אותם בנוסטלגיה כזוג מנצח, בפועל עברו יותר מדי מים בנהר מאז עבדו יחד, והשניים היו זקוקים ליותר מדקה כדי להתרגל זה לזה שוב. "בוא נגיד את האמת, במהלך כל השנים האלה לא הייתה בינינו חיבה גדולה", מודה גלעד. "יש בינינו משקעים אישיים שלא ניכנס אליהם, וקרו גם דברים פחות נעימים. אנחנו לא חושבים אותו דבר בכלל על העולם, ואנחנו גם עובדים אחרת: ארז הוא בן אדם מאוד מאוד מתוכנן, הוא בא שעות קודם ומכין את הראיונות, ואני בא דקה וחצי קודם וזורם על מה שיש. הוא מאוד מאתגר אותי ואני אותו".
אז לא היה קל להתאחד.
"ממש לא, בשבועות הראשונים זה היה ממש קשה. לא היה חיבור. אבל עכשיו, לקראת הסוף, זה כבר ממש נעים ומבחינתי זה יכול להתחיל מחדש מתישהו בשמחה".
ועד שהתרגלת אליו אתה כבר עובר להגיש עם יאיר שרקי.
"שרקי הופיע אצלנו כמה פעמים, ופתאום שמתי לב שכשהוא מופיע – קל לי. נעים לי. ארז הרבה פעמים הודף אותי, שולל אותי ולועג לי – שזה בסדר גמור, זו טלוויזיה טובה, אנשים אוהבים את זה – ושרקי לא ככה. יש בינינו יותר הבנה, הכלה, שיח מכבד ולא שולל. אבל הזמן יגיד. והמספרים".
בית אחר שגלעד עזב לאחרונה הוא גלי צה"ל, שממנה נאלץ להתפטר אחרי יותר מ-40 שנה כי הלו"ז לא התיישב עם העבודה החדשה בקשת. "אני אסיר תודה על כל מה שהמקום הזה נתן לי", הוא אומר, "ואני חושב שגם אני נתתי לו".
מה למשל?
"תמיד אומרים לי, 'לא שירתת בקרבי' – לא שזו הייתה אופציה, כי הייתי בתת-משקל ועקום רגליים – אבל אני חושב שבזמן ההוא, כששירתנו כחיילים, התרומה שלנו למורל של צה"ל, במיוחד במלחמת לבנון, הייתה דרמטית. רדיו זה כל מה שהיה פעם, ובלבנון הלוחמים הפסיקו את האימונים שלהם בשעה שלוש, הקשיבו ל'מה יש' וחזרו להתאמן בשעה ארבע. זו הייתה הפרקטיקה".
אז במובן מסוים היה לך חלק בלחימה.
"מסוים, קטן. כיום אני לא חושב שיכולים להיות גבר או אישה בישראל שלא שולטים בנשק, אבל כשהתגייסתי ב-1980 חשבנו שנגמרו המלחמות בעולם. שיש לנו זמן למותרות כאלה".
ביבי ושכיית החמדה שלצדו שונאים אנשים
גלעד (61) מתגורר בתל אביב עם זוגתו נעמה שוחט, שהכיר בתחנה הצבאית, ועם שתי בנותיהם זהר וליבי (לגלעד יש בת נוספת, מנישואיו הראשונים לחלי גולדנברג). בחצר ביתו הוא נותן שיעורי ימימה לקבוצה קבועה של אנשים, ולפעמים גם זהר וליבי מצטרפות – "מרצונן החופשי", הוא מדגיש. הילדות לומדות בחינוך אנתרופוסופי, מעולם לא ראו טיקטוק מקרוב, וזהר תחגוג השבוע בת מצווה בערב קריוקי לכל הכיתה. ככה אולי לא נראית בורגנות טיפוסית, אבל זה הכי קרוב שגלעד הגיע.
אחד הדברים שהכי מעסיקים את הציבור בקשר לגלעד הוא דעותיו הפוליטיות. האזרחים עוקבים בחרדה אחרי התזוזות שלו משמאל לימין ולהפך, ולאן שלא יזוז – מישהו כבר יתעצבן. כשהוא עבר לימין, השמאלנים התחילו לבוז לו. כשהצהיר שהוא נגד נתניהו, הביביסטים בערוץ 14 לעגו לו. הוא מצדו מבסוט: הכי חשוב לו להראות שהוא לא חלק מהעדר, לא חייל של שום מחנה. המחמאה הכי גדולה שתוכלו לתת לו היא "פייר, ממך לא ציפיתי". "חשוב לי להיות מורכב, לייצג את המחשבה המורכבת", הוא מבהיר, "אז בכל פעם שמתייגים אותי אני אעשה משהו כדי שהתיוג הזה לא יחזיק. וכולם יכולים לקפוץ לי".
בתור מישהו מהצד הימני של המפה, היית יכול להסתדר בערוץ 14?
"הם הציעו לי וסירבתי. אמרתי למנכ"ל – בערוץ שבו אדם זה וזה משדר, ואני לא אגיד מי – אני לא אוכל להשתתף".
נראה גם שזה ערוץ יותר ביביסטי מאשר ימני.
"כי ביבי וביבה חטפו את הימין, ואני מקווה שזה ישתנה. אני חושב שהליכוד רקוב לחלוטין, לצערי הרב, והניסיונות להפיל את ביבי באמצעות הפגנות אלימות רק מחזקים את זה".
אז גם לשמאל יש חלק בשימור הקונספציה הביביסטית?
"בוודאי! אילולא הלחץ המטורף של השמאל, ביבי לא היה איתנו כבר מזמן. כי על סמך תפקודו הוא לא ראוי, הוא מתפקד נורא. הוא הזניח כל כך הרבה דברים והם התהפכו עלינו בבת אחת בשם הנרקיסיזם חסר הגבולות שלו. בכל משטר דמוקרטי נורמלי הוא היה כבר מזמן הולך הביתה על רקע ביצועים, לא על שום דבר אחר".
אז הפתרון הוא להתעלם ממנו, כמו מהילד שמתפרע בגן?
"חד-משמעית, לתת לפרי הזה להרקיב וליפול. כל עוד האנשים האלה (התומכים שלו – ר"ר) רואים בהפגנות נגדו קריאת תיגר על הזהות שלהם, הם לא מתפנים לראות את האמת, והיא שהוא פשוט מזיק להם. הוא לא רואה אותם, הוא בז להם, אנשים פשוטים לא עושים לו את זה, הוא מתנשא מעליהם, הוא ושכיית החמדה אשר לצדו. הם שונאים אנשים".
בתשובה לשאלתכם – לא, גלעד עצמו לא מתכוון ללכת לפוליטיקה. "לא נראה לי שאדם פזיז ונמהר כמוני צריך לשבת בצמתים של קבלת החלטות מהותיות", הוא אומר. "אני ליצן, לא בן אדם רציני. אגב, ימימה מטיפה נגד רצינות. צריך כל הזמן להסתכל על עצמך בבדיחות הדעת, לא לקחת את עצמך ברצינות, לא את הדעות שלך, לא את ההגדרות שלך, לא את הסיפור שלך, לא את מי שאתה, לא את מה שאמרת אתמול. ברגע שבן אדם נתפס על משהו שהוא אמר וזאת מתחילה להיות ההגדרה שלו – שם הוא מאבד את זה".
יכול להיות שבגלל חוסר הרצינות הזה אנשי תקשורת מסוימים טוענים שאתה מפיץ פייק ניוז? כמו כשטענת שג'ו ביידן הוא מטריד מינית?
"שזה נכון. בוודאי שזה נכון! וכשלפני כמה זמן אמרתי שביידן לא מתאים קוגניטיבית להיות נשיא, ערד ניר האשים אותי בגילנות. זה תמיד הכלי של השמאל – להגיד עליי מילת גנאי כלשהי. פשיסט, 'גילן', לא משנה. אני לא מאמת את כל המקורות שאני ניזון מהם, מה לעשות, אבל המקורות האלה יותר רחבים ממקורות של אנשים אחרים, כי אני מוכן לשמוע גם קולות נוספים. יש עיתונאים שמעלימים מידע בכוונה, כי זה לא מתאים לאג'נדה שלהם".
או כי מקורות המידע האלה לא מבוססים מספיק.
"אבל הם עצמם משתמשים במקורות מידע שבעיניי הם לא מספיק מבוססים, והם נושאי אג'נדה כבדות ומסריחות. כשמישהו אומר לי 'היה כתוב בניו יורק טיימס', אני אומר 'קפוץ לי אתה והניו יורק טיימס ביחד'. זה מקור מידע שלא מקובל עליי, סבבה? יותר מקובל עליי גיא בכור מהניו יורק טיימס. גם גיא בכור נופל, נכון, אבל האג'נדה שלו לא מכתיבה את הכל. לכן הוא מעניין אותי. הניו יורק טיימס הוא כולו אג'נדה, מלמעלה עד למטה".
ולגיא בכור אין אג'נדה?
'יש לו אג'נדות מתחלפות. בעיניי הוא הרבה יותר מסתכל על המציאות ורואה מה יש עכשיו, זה לא שיש לו אג'נדת גג שהוא מנסה להלביש על כל דבר. אני מחפש מי אמיץ מספיק כדי לשנות את דעתו כשהמציאות משתנה. כל מיני אנשים קוראים לי 'סטייק', 'מתהפך' – אני שמח להיות סטייק ואני שמח להתהפך. בכל פעם שיש לי הזדמנות להתהפך, אני מתהפך. בעיניי זו לא חולשה, זה חוזק".
כלומר, אולי עד שהכתבה תצא, כל מה שאמרת פה כבר לא יהיה רלוונטי.
"אני מאוד מקווה".
היום אני מתייחס אחרת לנשים
האג'נדה של גלעד לגבי לא מעט סוגיות היא "לא להיאבק, פשוט לתת לתהליך להבשיל". זו גישתו להחלפת השלטון, למצב החטופים וגם לגיוס החרדים ("החרדיוּת תהיה חייבת להשתנות מעצמה, לא מלחץ חיצוני, וצריך לתת לתהליך הזה לקרות לבד. כל הצעדות בבני ברק הן טעות חמורה"). המנטרה שהוא חוזר עליה שוב ושוב באדיבות לימודי ימימה היא "כל דבר שאת מפעילה עליו כוח, מפעיל כוח נגדי באותה מידה", כלומר – מאבק כוחני תמיד יפספס את המטרה.
עם זאת, יש מאבק אחד שגלעד מודה שהיה צריך לנהל בלי להמתין בשלווה רוחנית שהפרי ינשור מהעץ מאליו, והוא עולה כשאנחנו מדברים על הקולגה לשעבר מרב מיכאלי ועל הדרך הפוליטית שעשתה. "אין לי חלק ונחלה בדעותיה, היא הלכה רחוק מאוד", הוא מבהיר, "אבל זכות אחת שנחשבת לה זו הפעולה – שבהתחלה נראתה מגוחכת ואלימה – של התחשבות בנקבה בלשון הדיבור. בעיניי זו תרומה מאוד גדולה, ובסופו של דבר היא צדקה עם העניין הזה. היא הייתה סמן קיצוני של הדבר הזה, אבל היא צדקה וצודקת. בהתחלה זה מאוד עצבן אותי, אבל היום אני מבין את החשיבות של זה וכל הכבוד לה".
אולי כי עכשיו אתה אבא לבנות, והסוגיות הפמיניסטיות קרובות יותר ללבך?
"גם כי יש לי בנות, שזה שינה את איך שאני תופס נשים, וגם כי יש לי אישה שהיא מאוד בעניין הזה, ואחד הדברים שהיא הכי אוהבת לעשות זה לקחת טקסטים ולהפוך אותם ללא-מגדריים. בכלל, העובדה שאני חי בסביבה נקבית מאוד שינתה את איך שאני מתייחס לנשים".
היחס שלך לנשים היה שונה לפני כן?
"פעם, כשהייתי גבר צעיר ומשולח רסן, לא בטוח שהכרתי באופן מלא בנשים כאנשים, אלא יותר כיצורים שאמורים לספק לי צרכים מסוימים – רגשיים, גופניים ואחרים. בכלל, בתקופה שלי לא גודלנו טוב. לא לימדו אותנו איך מנהלים יחסים, מה זו אהבה, מה זו נתינה. היום, כשאני מלמד בני נוער מבוא לתורת ימימה, אחד השיעורים הוא על אהבה וגם על מין. אני עושה בזה תיקון גדול, כי אני מסביר להם והם מבינים מיד מה זה קשר של אהבה. וזה משהו שלמדתי, לא גדלתי איתו. למדתי והשתפרתי".
אז כן יש דברים שכדאי להיאבק לשנות אותם אקטיבית.
"נכון. אין כלל אחד לכל הדברים, כל דבר לגופו. גם MeToo עשה שינוי מבורך, למרות שבשיאו זה הגיע למקומות ממש מוגזמים. ומעניין שזה דבר שלא איתנו יותר, הוא נעלם ולא שמנו לב. העיסוק בזה דעך".
אין חשש שתצוץ מישהי מהעבר הפחות-מתחשב שלך ותעשה לך MeToo?
"גם כשמחשבותיי היו לא לעניין, מעשיי לא היו קשים. לא הייתי דורסן או אלים או מגעיל אף פעם, אני חושב, אבל הכל יכול להיות. לעצמי אני אומר שגם אם עשיתי דברים שהיום הם לא ראויים בעיניי, אני לא יכול לתקן את העבר. רק להשתדל להיות טוב היום וללמד עוד אנשים להיות טובים. אם תבוא מישהי ותגיד 'פגעת בי', אני אגיד, 'אני מצטער, זה מה שידעתי לעשות אז, היום לא הייתי עושה דבר כזה'".
מחרפן אותי שיש תחתונים על המנורה
בימים אלה חורש גלעד את המדינה במופע משותף עם דוד ד'אור ("אני מדבר והוא שר. יום אחד נתחלף, אבל עוד רחוקה הדרך"). המופע נוסד חודש לאחר תחילת המלחמה, וגלעד מדבר שם על המצב – איך לא – בראי הלימוד של ימימה. "אני לא יודע לחבוש פצעים פיזיים, אבל למדתי לחבוש פצעים נפשיים, וזה מה שאנחנו עושים במופע. חבישת פצעים המונית", הוא אומר ומוסיף שאפילו ארז טל – "מר ציניות" לדבריו – צפה ונהנה.
מחר (שני) נראה את גלעד מגיש את ליל הסדר הטלוויזיוני בקשת 12, שם הוא יהגג על ענייני הגדה רוחניים – כמו תודעת העבדות, היציאה לחירות והחשיבות של שאילת קושיות בעולם שבו כולם מניחים שהם יודעים הכל. "זו הזדמנות לחיבור בעיניי, הזדמנות לדבר על מה שמאחד אותנו".
אתה עושה דברים מאוד רציניים של אחדות ולימוד וריפוי, ואני עוד זוכרת את הקומיקאי הפרוע שהיית. מה איתו?
"היום סיפרה לי אחת מבנותיי שמישהו אמר לה, 'פעם אבא שלך היה הכי מצחיק בעולם'. והיא ענתה לו, 'הוא עדיין הכי מצחיק בעולם'. אז אל"ף, שמחתי, ובי"ת, אני כבר לא קומיקאי במובן הזה שאני לא פועל כדי להצחיק, לא כותב מערכונים. כשנגמרה 'העולם הערב' הכרזתי – 'אני לא כותב יותר מערכון בחיים שלי. אם אני כותב מערכון, תהרגו אותי'. כיוון שיש לי הפרעת קשב, ואני חושב בפרגמנטים ובהיפוכים כי זו הדרך הטבעית שלי להסתכל על העולם, אני פה ושם אומר דברים מצחיקים. אבל זו לא המטרה שלי".
אז לא לבנות על איחוד של "העולם הערב" כמו אצל "זהו זה"?
"ממש לא. אני לא מסתכל על העבר, לא מתגעגע אליו, לא אכפת לי ממנו. נחמד שהוא שוכב לו שם, אני מסתכל לפעמים בקטעים מ'העולם הערב' ומשתומם על איזה טמבל חמוד הייתי פעם, אבל אין לי שום כמיהה למקום הזה".
הבנות שלך מכירות את המערכונים?
"מעט מאוד. הן יודעות לשיר 'מים מים' וכאלה, אבל אני לא מאביס אותן בחומרים מהעבר שלי".
אתה מבלה איתן הרבה?
"אני אבא שפחות מאמין בזמן איכות ויותר בזמן כמות. אני אבא מאוד מעורב, מבלה המון זמן עם הילדות, הן בנות 10 ו-12 ועדיין אני קורא להן סיפור לפני השינה. בגדול אני אבא כזה שאחרי לכתי יתגעגעו אליי. זו המטרה שלי".
בתור מישהו עם הפרעות קשב וריכוז, מתי זה מתנגש בהורות?
"למשל, בתי האהובה ליבי מאוד אוהבת לשרוק. עכשיו, כל מי שעובד איתי יודע שאם שורקים לידי – זה יכול להיגמר לא טוב, זה מקפיץ לי את הכל. אז אני כל הזמן במאבק: האם אני מבקש ממנה להתחשב בי ולא לשרוק, או שאני מתמודד עם זה, חושק שיניים ונותן לה לשרוק כי זכותה בתור ילדה קטנה לשרוק מתי שבא לה?".
ומה אתה מחליט?
"גם וגם".
בכלל, הורות זה דבר די כאוטי.
"כן, ובגלל הפרעות הקשב שלי אני צריך שיהיה לי שקט בעיניים, שיהיה בית מסודר, אחרת זה עושה לי בלגן. והבנות שלי הן בלגניסטיות שחבל על הזמן, לא מפריע להן שיש תחתונים על המנורה, אבל אותי זה פשוט מחרפן".
אז קורה שאתה צועק עליהן להוריד את התחתונים מהמנורה?
"פעם הייתי צועק. אבל את יודעת, אחרי 7 באוקטובר – כשאני מבין שיש אנשים שהבית שלהם נשאר אותו דבר בדיוק במשך חודשים, כי הילדים כבר לא שם – פתאום אני מבין שהבלגן הוא ברכה. אני מדבר איתך בסלון והספרים פה והסליימים בכל מקום, ואני מבין שברמה האישית זה אולי מציק לי, אבל ברמה המהותית יש פה חיים".