העוקבים אחר המאבק בזנות ובסחר בבני אדם הבחינו בוודאי בניסיונות למתג מחדש את הזנות כ"עבודת מין". לא מדובר רק בטוקבקיסטים במדיות החברתיות, שלא מפספסים שום הזדמנות להזכיר לנו ש"עבודת מין זו עבודה ואם לא נהנינו – אנחנו סתם מתקרבנות", יש אפילו זרם שמתעקש ש"עבודה" זו הדרך הראויה לתאר את הגיהינום שחוות הנשים בתעשיות הניצול המיני. חלק מהם התאחדו כדי להקים גוף אקדמי שנקרא ה"אגודה הישראלית לחקר זנות, עבודת מין וסחר במין".
יש שיגידו ש"עבודת מין" זהו מונח מכבד, שנועד להעניק לאלה הנמצאות בתחתית הסולם החברתי תחושה של מהוגנות. נומונדה מיהללי מג'י, שורדת זנות מדרום אפריקה ואחת ממנהיגות המאבק הבולטות בתעשיית המין אמרה פעם: "במהלך שהותי ברחוב, הקבוצה לחינוך והסברה של עובדי מין הכירה לי את המונח 'עבודת מין'. הקונספט היה אטרקטיבי בהתחלה, כי 'עובדת מין' נשמע מכובד יותר מ'זונה' שנשמע מלוכלך. אבל הזנות עצמה לא השתנתה, ולכן מעולם לא האמנתי שזו יכולה להיות עבודה". רייצ'ל מורן, שורדת זנות ומנהיגת מאבק מאירלנד, אמרה: "אין דבר כזה, 'עבודת מין'. זנות היא אונס מתוגמל".
כמו מורן, מג'י ושורדות זנות אקטיביסטיות אחרות בעולם, אנחנו לא מאמינות שהמונח "עבודת מין" הוא תמים או טוב עבורנו. המונח לא נועד להיטיב איתנו אלא לנרמל את הניצול, להפוך אותו לשקוף. הרי אם זנות היא עבודה – אין צורך בתקציבים ובארגוני סיוע שעמלים על שיקום קורבנותיה. מספיק שמי שלא אוהבת את עבודתה תמצא לעצמה משרה אחרת.
אם זנות היא עבודה – אונס הוא בסך הכל גניבה. אם זנות היא עבודה – הסרסורים אינם גדולי הפושעים כפי שאנו רואים אותם כיום, אלא רק מנהלי עבודה. הטיעון האחרון הוא חלק מקמפיין ההסברה של הארגון הגלובלי בשם The Global Network of Sex Work Projects, שמקדם סרסרות חוקית ועומד על כך ש"עובדי המין" יכולים להיות מנהלים, בעלי בתי בושת ומשדלים למיניהם, כך שאין סיבה שכל אלה יופללו. הטענה שהנשים בתעשיות הניצול המיני וסרסוריהן הן קבוצה אחת בעלת אינטרסים זהים, היא אחד השקרים הנבזיים ביותר שהומצאו אי פעם על ידי לובי תעשיית המין.
אנחנו, שורדות תעשיות הניצול המיני, איננו היחידות שלא רואות בזנות עבודה. גם אלה שקונים אותנו לא רואים בנו עובדות. תשפטו בעצמכם: הייתם מסכימים לעבור ניתוח אצל מנתח בן 17? הייתם מתעקשים לשלם תוספת מחיר על כרטיס טיסה, בתנאי שתקבלו טייס שמעולם לא הטיס מטוס? כי אלה דרישות ברירת המחדל של גברים שמתקשרים ל"משרדי ליווי".
בכל תחום עבודה - רפואה, עריכת דין, ניקיון או מכירות – המעסיקים והלקוחות מחפשים מומחיות. העובד המנוסה מקבל שכר גבוה יותר. לעומת זאת בזנות הניסיון הוא חיסרון. אישה צעירה שמוכרת את בתוליה באינטרנט יכולה לעשות הון, אבל אישה בת 40 עם "ניסיון" עצום תרוויח מעט מאוד. בגיל שבו הרבה מגיעים לשיא פריחת הקריירה, אישה בזנות תסתפק בתשלום זעום בתנאי שתסכים לדרישות חריגות ומבזות.
גבר שמתקשר לבית בושת אף פעם לא שואל "מי העובד המנוסה ביותר שלך?" אלא "מי הבחורה הצעירה ביותר?" או "יש לך בנות חדשות?". הצמדת מחירים גבוהים ל"חדש" ו"לא משומש" מזכירה לנו תחום של השכרת רכב יותר מתעסוקה.
למעשה, יש בהם לא מעט שלא רוצים מאיתנו שום שירות או עבודה. הגישה לגוף שלא מסוגל להתנגד מספיקה להם. בכל תחום מקצועי עובד מייצר מוצרים או מספק שירותים באופן פעיל. מורה מלמד, רופא מרפא ומלצר מקבל הזמנות אוכל. מציל בבריכת השחייה הציבורית יכול לשבת בלי לקום במשך יום שלם, אך חייב להיות מרוכז כל הזמן בזיהוי שחיינים בסכנת טביעה. לעומת זאת, באלפי בתי בושת ברחבי העולם נמכרות מדי יום נשים כפותות, מסוממות, שיכורות עד חוסר הכרה, מעולפות. כל עוד יש להן חום גוף – יימצא עבורן קונה. לפרקטיקות מהסוג הזה אין תקדים בשום תחום מקצועי; הן מתאפשרות רק כשאדם הופך לחפץ.
כנראה שגם אלו שמקדמים את גישת "עבודת מין זו עבודה" לא מאמינים במה שהם מוכרים לציבור. אחרת מדוע אף לא אחד מביניהם בחר להתנסות ב"עבודה" הזו אפילו לתקופת ניסיון קצרה, כדי להבין אותה ולגבש דעה מושכלת?
שורדות הזנות, צרכני הזנות, המחוקקים, האקדמאים – כולם מבינים שזנות אינה עבודה. היא ניצול מיני של נשים פגיעות. אנחנו לא נפסיק לומר זאת עד שהפרקטיקה האלימה והפוגענית תיכחד מהעולם.