ספק ילדה ספק אישה: אלה ודפנה ארמוני
ישראל, 78 דקות
סוד זהותו של אב תאומיה של דפנה ארמוני היה נושא מסקרן במיוחד בימי התהילה של הזמרת, והוא חזר לסקרן את הציבור גם עכשיו - עם מסע יחסי הציבור סביב הסרט החדש על כך. והכותרות המפוצצות, אפשר לומר, די מטעות: גם בכתבות וגם בסרט, אותו סוד מובטח לא נחשף בסוף. אז כן, היצירה הדוקומנטרית של אלה ארמוני, הבת של דפנה, לא תספק את כל הדחפים המציצניים של הצופים. אבל היא בכל זאת שווה את הזמן שלכם.
זהו סרט הביכורים של ארמוני, שחקנית במקצועה, והוא מצייר דיוקן יפהפה וכואב של אמא שלה - הן של דפנה ארמוני המפורסמת, והן של דפנה ארמוני הבן אדם - תוך מעבר בין תחנות שונות בזמן: החל מתקופת הכוכבות שלה, דרך הולדת התאומים והאובססיה של התקשורת לזהות אביהם, ועד לקשיים הכלכליים שממשיכים ללוות אותה עד היום. אבל באותה מידה שבה זה סרט על דפנה ארמוני, זהו סרט על אלה ארמוני. "ספק ילדה ספק אישה" נוצר סביב אירוע משמעותי שקרה לה בגיל 30: היא קיבלה מאמה מזוודה עם קלטות ביתיות משנות ה-90, וגילתה שאלה עונות על כל מיני שאלות שהיו לה ביחס לילדותה, אם כי הן גם מייצרות לא מעט שאלות חדשות - במיוחד בקשר לאביה, שבאמצעותן היא נחשפת לזהותו. מלבד אותן הקלטות, הסרט מורכב גם מקטעי ארכיון נדירים ושיחות מוקלטות, שכמה מהן מטלטלות במיוחד. אלה לא מפחדת להכניס לסרט גם קטעים שאינם סינמטיים או אסתטיים במובנים המקובלים, וזה מה שהופך אותו לכל כך פרסונלי ומרגש. היא לא נלחמת במציאות, גם כשזו לא תמיד מתעצבת לפי הנרטיב הקולנועי שהיא הייתה רוצה, וזה בולט במיוחד ביחסים שלה עם אחיה התאום, כפי שהם משתקפים במסך. (שרון גולן מאירי)
הסרט ישודר בהמשך ב-HOT8
לאחוז בליאת
ארצות הברית, 97 דקות
במציאות שבה אפילו החטופים נאלצים להיות מדורגים לפי דרכונים, גם הסרטים והראיונות עם אלו מתוכם ששוחררו כבר נעים על גבי איזשהו ספקטרום: יש את המושקעים וההישגיים, שמשנים סדרי יום, ויש את אלה שנורא ככל שיהיה להודות בזה - חוזרים על סיפורים דומים או לא נהנים ממשאבים מיוחדים, אבל עדיין מרסקים לא פחות. "לאחוז בליאת" לא רק עוסק במשפחה של אחת מהחטופות הפחות מתוקשרות, ליאת אצילי מניר עוז ששוחררה בעסקה הראשונה, אלא בנוי כסרט חטופים שהחטיפה היא לפעמים עניין משני בו. במקום זה הוא מתמקד בפוליטיקה, בדו-קיום, בכיבוש, בזה ש"ביבי נתניהו לא בוכה על הקיבוצניקים שנהרגו".
למרות שזכה בפרס הסרט התיעודי בפסטיבל ברלין, היותו של "לאחוז בליאת" סרט מאוד פוליטי הופכת אותו גם לסרט לא מאוד קולנועי - וכמובן שאין שום סיבה לצפות לאיזושהי טביעת אצבע אומנותית מדארן ארונופסקי, שנמנה בין מפיקיו. במקום זה, סרטו של ברנדון קריימר מציע פרספקטיבה אחרת לחלוטין מזו ששולטת בסרטי החטופים, ובתקשורת הישראלית בכלל. זה מתבטא אפילו כשלתמונה חוזרת ליאת עצמה, לאחר שחרורה, ונקרעת בין שני קצוות בלתי אפשריים: מצד אחד הכעס והטראומה על החטיפה ועל רצח בעלה, מצד שני חמלה כלפי העזתים הרבים שמשלמים את המחיר על כך. היא אף מציינת לטובה את המשפחה ששבתה אותה ונהגה בה בעדינות יחסית, בטח בהשוואה לסיפורי הזוועה שאחרים יספרו אחריה. "לאחוז בליאת" מציג היטב את כל הקרעים האלה, בינה לבין עצמה או בין בני המשפחה שלה. כשחושבים על זה, יכול להיות שהם מסמלים נאמנה את הקרעים של מדינה שלמה. (רועי אבן)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
הצרה עם מר דודל
בריטניה, קנדה, 88 דקות
קו דק מאוד מפריד בין גאונות לבין טירוף. וזה בדיוק הסיפור עם מר דודל - גאון שיש מצב שהוא קצת מטורף. אלא אם חייתם בשש השנים האחרונות מתחת לסלע, אז מר דודל בטוח מוכר לכם מהרשתות החברתיות, שם פרצה הקריירה שלו בקול תרועה וטושים שחורים. דודל, או בשמו האמיתי סם קוקס, מאייר בסגנון שנקרא "ספגטי גרפיטי". במילים פשוטות: למראה משטח לבן וחלק, קוקס נשטף בדחף בלתי נשלט לשלוף טוש ולהתחיל לצייר שירבוטים שונים ומקוריים, עד שכבר אין מקום על הקנבס. "הצרה עם מר דודל" מאופיין הן ויזואלית והן נרטיבית עם הטירוף הגאוני-קריאייטיבי של קוקס, ומנסה להיכנס לנבכי נפשו המקושקשת תרתי משמע.
הסרט נוצר בעקבות חלום מוגזם של קוקס, שהתגשם: לקנות אחוזה ענקית שצבועה בלבן ולקשט אותה בשירבוטיו. ובשנת 2022 זה קרה. לצד הסיפור הראשי, ההורים של קוקס, זוגתו אלנה וחבריו מנסים לשפוך אור על הדמות האניגמטית שלו. על הדרך הצופים מתוודעים למהות של מה זה להיות גאון קריאייטיבי, עם כל האתגרים הנפשיים שכרוכים בכך. סרט מומלץ לחובבי אומנות, אנשים מיוחדים ויצירתיות משתפכת. (לירן יושעי)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
2000 מטר עד אנדריבקה
אוקראינה, 106 דקות
בסרטו החדש צולל הבמאי זוכה האוסקר מסטיסלב צ'רנוב ("20 ימים במריופול") שוב אל קו האש של אוקראינה, והפעם מזווית שהיא כשלעצמה הישג קולנועי אדיר. ב"2000 מטר עד אנדריבקה" צ'רנוב מתלווה לפלוגה של חיילים אוקראינים במשימה כמעט התאבדותית - ומתעד מקרוב את הקרבות הקשים בדרך בניסיון לשחרור הכפר. התוצאה היא אולי הכי קרוב שאפשר להגיע ללב המלחמה, בלי להיות חלק ממנה באמת.
זה סרט סוחף, לא רק בגלל האומץ של צ'רנוב, אלא בעיקר כי הוא חושף את מה שהכי קשה לעכל: את חוסר התכלית של המלחמה. הקריינות שמלווה את הסרט לעיתים מכבידה עליו, אבל ברגעים אחרים מצליחה לזקק תובנות מעניינות על אחוות לוחמים והון אנושי. זה לא סרט קל לצפייה גם ככה, והחוויה הופכת קשה עוד יותר כשצופים בו מכאן, מישראל, בזמן שמלחמה משלנו נמרחת כבר חודשים ארוכים. כמו באוקראינה, גם כאן התחושה של רבים היא של אובדן גדול מדי בשביל מלחמה שתכליתה לא באמת ברורה. "2000 מטר עד אנדריבקה" מביט לך בעיניים ושואל בשקט: כמה עוד דם יישפך - ובשביל מה? (זוהר צלח)
הסרט ישודר בהמשך ב-HOT8
Know Hope
ישראל, ארצות הברית, 74 דקות
במשך שנים האומן אדם יקותיאלי הסתתר מאחורי השם Know Hope, מין טייק-אוף משעשע על החיסרון שבתקווה. כמעט על כל קיר תל אביבי, ירושלמי או חיפאי, הדמויות שמאפיינות את יצירותיו של יקותיאלי מסתכלות עלינו, בוחנות אותנו או משמשות כמראה מעוותת של החברה. אבל מי זה באמת Know Hope? זה מה שעומר שמיר מנסה לפענח בסרט שלו, הנושא את שם המושא שלו. מנסה, אבל לא באמת מצליח.
לאורך הסרט שמיר מתחקה אחר מעלליו של יקותיאלי, שמקריא בקולו טקסטים באנגלית בצורה יבשה. הוא מצלם אותו במקומות שונים בארץ כשהוא מפזר מסרים אנטי מלחמתיים או סיסמאות שונות. בין היתר, אנחנו מתוודעים למחלת הפרקים שיקותיאלי סובל ממנה ומגבילה אותו בתנועה. אבל למה? מה הערך המוסף של Know Hope? עד לסיום הסרט לא ברור מה שמיר רוצה לומר ואיזו עמדה הוא תופס לגבי האומן שעומד במרכז הפריים שלו. בסופו של דבר יש כאן פורטרט די גנרי ולא מרתק על אומן שהוא בדיוק ההפך מכך. (לירן יושעי)
שיבטאון
צרפת, ישראל, 25 דקות
סרטו הקצר של הלל בן-זאב פרלוב, שיוקרן במסגרת תחרות הקצרים, מגולל את סיפורו האישי: חייל פשוט שחוזר אל תקופת שירותו הצבאי דרך תמונות הסטילס שצילם במצלמה האנלוגית שלו. הסרט עושה שימוש חכם וחזק בצילומים (המעולים כשלעצמם) כדי לבנות סיפור מורכב על שירות כצלם בצה"ל, אי שם באמצע המדבר - שירות שהיה מלווה לא רק בתחושת זרות מתמשכת, אלא גם בחשיפה אמיצה על הדברים שעבר בבסיס, כולל פגיעות קשות.
"שיבטאון" מעלה שאלות לא פשוטות על האופן שבו המערכת הצבאית מתמודדת - או לא מתמודדת - עם חיילים שלא מצליחים להיכנס לתבנית. זו צפייה שמרתיחה לא רק בגלל מה שרואים, אלא בעיקר בגלל מה שלא. ובימים שבהם הדיון סביב גיוס בכפייה תופס שוב כותרות, הסרט הזה מזכיר שגם בציבור הכללי יש מי שמתגייסים פשוט כי אין להם ברירה, ואז נאלצים לשלם מחיר כבד. (זוהר צלח)
שחקניות הברידג'
שוודיה, ישראל, גרמניה, 82 דקות
עשרה אחוזים מכלל ניצולי השואה בישראל נפטרו בשנה האחרונה, כך דווח בחודש אפריל האחרון. במקביל, כלי תקשורת מרחבי העולם פרסמו כי על פי תחזיות, 70 אחוזים מניצולי השואה בעולם ילכו לעולמם בעשור הקרוב. הנתונים האלה רק מדגישים את חשיבות התיעוד וההנצחה של עדויות ניצולי השואה, כל עוד הדבר עדיין אפשרי - ו"שחקניות הברידג'" נענה למשימה החשובה הזו. הוא עוקב אחר ארבע שורדות אושוויץ וחברות ותיקות, שמתאחדות סביב שולחן הברידג', כי כמו שאומרת אחת מהן במהלך הסרט: "בזמן משחק הברידג' אין מקום למחשבות נוראיות".
ארבע הנשים, שנמצאות כולן בשנות ה-90 לחייהן, שרדו את אושוויץ כנערות, ומשפחותיהן נספו. אחרי השואה הן בנו לעצמן חיים חדשים בסטוקהולם, אבל הזיכרונות הקשים מהשואה ממשיכים לרדוף אותן. הסרט עוקב אחר הסיפורים של כל אחת מהן: אליזבת', שמתחזקת קשר מרגש עם נכדתה ומספרת לה על עברה (עם בתה היא אף פעם לא דיברה על השואה); ליביה, שחווה מחדש את הטראומה בעקבות ביקור בגרמניה; מימי, שצורכת תרבות בתיאטרון ובקולנוע במטרה לברוח מהמחשבות; ואווה, שמתגעגעת לבני משפחתה החיים בישראל. יחד עם הצגת סיפוריהן האישיים, הסרט עוקב גם אחרי הזמנים המשותפים של הארבע. אלה מהולים בתחושות הקשות שלהן מאז פרוץ המלחמה, הן ביחס לזוועות ה-7 באוקטובר, והן ביחס לזוועות שקורות בעזה - ועצם היכולת שלהן להכיל גם כאב פלסטיני, למרות הכל, מעיד על כך שחמלה היא לא משאב מוגבל (וזו גישה שישראלים רבים יכולים ללמוד ממנה). זה סרט עדין ונוגע ללב, כזה שלא מנסה לייצר בכוח דרמה תוכנית או ויזואלית, ומבוסס כולו על האישיויות הנדירות שבמרכזו: ארבע נשים חכמות ומקסימות שנקרעות בין הצורך לדבר על העבר לבין הקושי לשאת אותו. שמקפידות לזכור, אבל מתעקשות להמשיך לחיות. (שרון גולן מאירי)
ארט ספיגלמן: אסון הוא המוזה שלי
ארצות הברית, 100 דקות
ארט ספיגלמן הוא אחד האמנים המשפיעים ביותר של המאה ה-20. המאייר, כיום בן 77, בנה קריירה מרשימה באמצעות עפרונות ועטים וכלי אחד נוסף: זיכרון השואה. "אסון הוא המוזה שלי" מצייר דיוקן מדוקדק מאוד של האומן, בן לניצול שואה ואם ששמה קץ לחייה, ומתמקד במערכת היחסים שלו עם מלחמת העולם השנייה. ספיגלמן הקדיש את חייו ליצירת קומיקסים וקריקטורות, והסרט מתחקה אחר מסלול הקריירה הענפה שלו - מציור קריקטורות, דרך פיתוח קלפי "חבורת הזבל" (!) ועד ל"מאוס", מיצירות הקומיקס המשפיעות ביותר שעסקו בשואה.
אבל "אסון הוא המוזה שלי" מתנהל יותר מדי כמו סרט דוקו ארכאי ופחות מדי בצורה "קומיקסית". הוא נע בעצלתיים ומתעכב דקות ארוכות מדי על פרטים שוליים. הוא מיועד יותר לדור הוותיק שצמח וגדל על ברכי "מאוס", וקשה לראות איך הוא יתווך את החשיבות הגדולה של ספיגלמן בתרבות הפופ לדור הצעיר. ובכל זאת, זהו דיוקן חשוב מאוד וראוי לצפייה, רק כדי להבין איך פועל אחד המוחות היצירתיים ביותר שידע עולם האומנות. ועוד יהודי! (לירן יושעי)
הסרט ישודר בהמשך ב-yes דוקו
מכתב אהבה לקולנוע
צרפת, 88 דקות
סרטו של ארנו דפלשן הוא מכתב אהבה אישי ופיוטי שמוקדש לחווית הצפייה עצמה. במשך שעה וחצי, ב-12 פרקים שונים, דפלשן שוזר יחד שיחות, סצנות אייקוניות והרהורים בניסיון להבין מה זה קולנוע ומהי חווית הצפייה בקולנוע. "מכתב אהבה לקולנוע" הופך לעיתים לתיאורטי מדי, וככזה הוא מיועד קודם כול לצופי קולנוע נלהבים - כאלה שחוויית הצפייה עבורם היא לא רק בידור אלא צורך רגשי ואפילו קיומי. בסיומו, הסרט נוגע בשאלה אם הקולנוע עדיין חי או שכבר איבד את מקומו בעולם של מסכים מתחלפים וקשב קצר. הוא, והדיונים שהוא מעלה על האהבה, הזיכרון וגם האובססיה למסך הגדול, מוכיחים שהתשובה ברורה. הקולנוע אולי משנה צורה, אבל הוא רחוק מלהיעלם מהעולם. (זוהר צלח)