"אי אפשר לדחות את זה": הזמר והשחקן גידי גוב הגיש היום בפעם האחרונה את "גידי גוב וחברים", תוכניתו השבועית שהוביל ברדיו תל אביב 102FM בתשע השנים האחרונות לצד עדי לרנר. הפרידה מהרדיו מגיעה בצל המשבר המתמשך בתחנה, כשלרנר עצמה אף סיימה את תפקידה כסמנכ"לית התוכן שלה. את תוכניתם האחרונה פתח גוב עם "הוראות למדינה" שהיה רוצה להשאיר אחריו, וביניהן קריאה לסיום המלחמה, השבת החטופים, סיום הכיבוש ושלום פנימי בישראל.
"זוהי הפעם האחרונה שאנחנו משדרים כאן", אמר גוב בפתח תוכניתו, "מעבר לזה בואו נתקדם, אחרת סתם נשקע בעובדה שזו התוכנית האחרונה שאנחנו משדרים. אני לא חושב שאני אבכה, דברים איומים קורים במדינה, אבל אי אפשר להשוות כל דבר למלחמה או טילים. תשע שנים עושים משהו, לעיתים שלוש פעמים בשבוע, לעיתים פעם בשבוע, אבל עושים. והיו לנו 250 אירוחים, שזה המון, אנשים שבאו ושרו פה, וצחקנו ונהנינו".
"ובכל זאת, לפני 'מותי', סתם אני אומר - אני חש שזו מערכה שהסתיימה בחיי, ולכן אני עוזב אבל משאיר הוראות למדינה, בקיצור", המשיך גוב, "ההוראות למדינה הן כאלה: שתקום ממשלה הומנית לעם, מה הכוונה? שתקום ממשלה לעם, ולא ש'אם אני אקח את הזה, דתיים, אז אני אוכל לעשות קואליציה אבל בלי הדתיים ובלי ערבים, אם אני אוכל...', לא. ערבים הם חמישית מעם ישראל. אי לכך, בואו נתכנס לפחות בתוכנו, לפני שנעשה שלום כולל עם כל הערבים וכל הסכמי אברהם. כי אני חושב שאנחנו מאוד חולים, המלחמה שלנו כרגע היא הכיבוש, היא עזה, אני לא מדבר על איראן ולבנון, יש לנו מלחמות כאלה 'נחמדות', אבל זו מחלה שצריך לטפל בה מהר".
גוב המשיך ואמר: "כשיש לך סרטן, חלילה, כשזה ממאיר - הרופא אומר לך, 'אתה מתחיל טיפול מחר'. אי אפשר לדחות את זה. וההתחלה שלנו זה כמובן הפסקת המלחמה, שחרור כל 50 החטופים, ואלה ההוראות שלי למדינה. כמובן עם ערבויות מארצות הברית, מצרפת, מאנגליה, ערבויות שאנחנו והם לא יורים 10 שנים. אני מניח שב-10 שנים, או שבע שנים, הם ואנחנו איכשהו צריכים להתרגל למצב הזה שאין. זו מחלה שכדאי להפסיק אותה, והדרך היא שקט. הדבר הזה חייב להיפתר ועכשיו, ולצערי אנחנו משדרים את התוכנית האחרונה שלנו והוא לא נפתר".
עוד אמר גוב כי "הכאב הכי גדול בעיניי, חוץ מ-7 באוקטובר, זה הכאב על מותם של החיילים הצעירים בעזה. זה הכאב הכי גדול בעיניי, אני כל פעם רואה את זה ומזועזע. הם בני 19, או 20, או 21. ולצערי, באופן שככה הם גודלו, הם רוצים להיות שם, 'אמא, מישהו צריך לעשות את זה', הם אומרים. וחסרה לי מחאה של אלפי, עשרות אלפי, של 100 אלף הורים, נשים וגברים נגד הגיוס הזה. כי לילד שלהם הם לא יכולים להגיד כלום, הוא אומר 'אמא, אל תבלבלי לי את המוח, אני הולך כל החברים שלי שם'. זה הכאב הכי גדול שלי, חסרה לי הפגנת הורים ענקית שאומרת לממשלה ולילדים שלהם ביחד, 'חבר'ה, זה לא ספורט, זה לא כדאי, זה לא טוב'. צריך להפסיק עם זה".
