כשאני מגיעה לביתו של חיים אתגר, הדלת האחורית פתוחה לרווחה. אני מצליחה לזהות תמונות של הילדות על המקרר ומבינה שלא הסגתי גבול ואני במקום הנכון. הוא ואשתו, ענבל הרצברג, יושבים סביב שולחן האוכל ועליו עשרות ספרים. הם עמלים על משלוחי הספר החדש שלו, "המדריך השלם לאבא (כמעט) מושלם". "אני צריכה שתכתוב לי הקדשה ואני מוציאה אותם למשלוח", היא מעדכנת, הוא כותב, היא יוצאת אל הדואר, הוא עונה לעוד כמה מיילים ומתפנה אליי.
גילוי נאות, עבדתי עם אתגר כמראיינת בתוכנית הראיונות "אנשים". הוא היה אמון על כל פרט ופרט, ותמיד וידא שיש לי את הכתבות הטובות ביותר, כך שירגיש בנוח להציג אותן. עכשיו אנחנו סוגרים מעגל, כשאני משתמשת בריאיון בלא מעט מהטיפים שנתן לי לאורך הדרך.
האיש, שחושף נוכלים ומתחזים ומתעמת עם פושעים, מוציא עכשיו – כשהוא בן 50 ואב לשתי בנות, מיכאלה (6) ואמי (4) – ספר שחושף את הצד השני, הרגיש, המבולבל, זה שלא תמיד יודע מה נכון ומה צריך לעשות, או בקיצור – אבא. "אף אחד לא מכין אותך להורות ובטח לא לאבהות", הוא אומר, "זה משנה את החיים, בייחוד לאנשים כמוני, שחיו הרבה שנים בתוואי אחד, ופתאום שינו נתיב. במהלך השנים תיעדתי את מה שקורה עם הבנות בטור האישי שלי ב'מעריב', ובשלב מסוים חשבתי שיהיה נכון לאגד אותם לכדי ספר".
אתגר מרגיש שההורות השתנתה, וזה דור אחר לחלוטין. "היום הילד לגמרי במרכז, פעם זה היה משהו שצריך לעשות עליו וי ולהמשיך הלאה. היינו ילדי מפתח, הלכתי תקופה ארוכה באותן נעליים, והיה בהן חור, והייתי ככה כל החורף וזה היה בסדר. בגיל של מיכאלה כבר חזרתי לבד מהגן. בכלל לא הייתה שאלה אם מישהו ייקח אותי, והמרחק היה אותו מרחק".
בעבר מכות היו צורת חינוך לגיטימית, ככה זה היה גם אצלך בבית?
"בבית שגדלתי בו זה עוד קרה, אבל לאט-לאט חלחל שאלימות זו לא הדרך. היום גם הרמת קול או נזיפה מחושבות, ומתלבטים איך ואיזה עונש מטילים. הורים לא התעסקו במה זה להיות הורה, היום יש ספרים, קורסים, ייעוץ, ועדיין זה עולם קשה ומבלבל".
אתגר נולד בארצות הברית. הוריו התגרשו בתקופה שזה נחשב די חריג בארץ. גם הקשר בין אביו לאמו, שלא היה טוב, השפיע מאוד. "אמא שלי, לאה, הייתה קרייריסטית ועסקה בשאיפות שלה, זה היה עולם מטורף של עיתונאות אחרת".
גם אתה, כמו אמך, עיתונאי עסוק. איך אתה משלב הורות וקריירה?
"התמזל מזלי שהגיל המאוחר שלי מאפשר לי להיות נוכח ולקחת הרבה מהדברים עליי. איסופים, חוגים, מקלחות. אני נמצא ונוכח ועושה".
ואיך ההורות שלכם לעומת ההורות שאתה חווית?
"אנחנו מפוקסים על הילדות. אתה חווה את האושר שלהן והוא מקרין על האושר שלך והוא גם מד להצלחה. לקחתי בשבוע שעבר את מיכאלה לאגרוף. בפעם הראשונה, לפני שנתיים, היא לא רצתה, היא קיבלה הלם, כי זה מקום קשוח כזה, ועכשיו היא לא הפסיקה לדבר על האימון, כל השישי-שבת היא רצתה לחזור לשם, ובשבילי זה סיפוק, למרות שברור שזה קצת אינפנטילי, היא בת 6. אבל להביא ילדים לעולם ולגדל אותם זה ממש כיף, ויש מעט דברים שהם ממש כיף. החיים שלנו קשים, וילדים פותחים מנעד רגשות ששום דבר אחר לא פותח".
חשבת שככה תתרגש ולבך יתרחב?
"לא. וזה גם מלמד המון דברים, הרבה תחושות שאתה לא מכיר. ועדיין, שום דבר לא נרכש בחיים בלי מאמץ והקרבה - השינה מתהפכת, זו הקרבת זמן, צריך סבלנות. אתמול ישבתי בזום עם חמישה אנשים והקטנה נכנסת והיא רוצה יחס עכשיו, ומתחילה לצעוק, ולך תסביר לה שזה זום חשוב שחיכית לו הרבה זמן. וצריך כל הזמן להשקיע, אני מלמד אותן את לוח הכפל, גיאוגרפיה, היסטוריה, זה לא רק כיף, זה מורכב".
אתה מרגיש את האבהות המאוחרת?
"שאר האבות בגן הרבה יותר צעירים ממני, בממוצע בתחילת ה-30 שלהם, יש גם מבוגרים ממני, אבל רובם צעירים".
מה היתרונות והחסרונות?
"החיסרון הוא החשש שהן יצטרכו להיפרד ממני בגיל מוקדם, שהן יהיו בלי אבא. יש לי ילדות קטנות, אני צריך לא רק לחיות, אלא גם לחיות יותר טוב. אבא שלי חלה בגיל הזה, אחותי נפטרה בגיל 56. בינתיים יש לי הרבה אנרגיות וכוח וסבלנות וכל הזמן אני אומר להן, 'תעזבו אותי, אבא זקן, תנו לישון', והן צועקות לי, 'אתה לא זקן!'. גם ילדים לא יוצאים מהבית היום לפני גיל 25, זאת אומרת שעד גיל 80 יגור לי מישהו בבית, זה אומר שעד הסוף אין לי שקט. היתרונות הם שיש בשלות, בכל המובנים, יש עומק, יש יציבות נפשית, כלכלית, תודעתית. לקח לי זמן להתגבש לאדם נטול תכונות ילדותיות. אני תמיד תוהה מה היה קורה אם הייתי מביא ילד בשלב מוקדם יותר, האם הקריירה הייתה מתייצבת באופן אחר. לא החמצתי כלום, עשיתי מה שהיה צריך לעשות, ואני יכול לתת להן בסיס יציב".
איך השתחררו התכונות הילדותיות?
"אני חושב שכשאבא שלי נפטר. לפני זה לא הייתי מספיק פנוי ולא רציתי. בשנים האחרונות היה צריך לטפל באבא שלי הרבה, המוות היה קשה ובייסורים. הוא נפטר בספטמבר, ובאוקטובר התחלתי לצאת עם ענבל. זה היה די מהר, המחשבה שאוקיי, עכשיו הזמן להתחתן".
את אשתו הכיר כשערכה את אחת התוכניות שבהן עבד לסירוגין. כשהפכו לזוג עבדו יחדיו בתוכנית "אנשים", שבה שימשה עורכת ראשית.
היום הייתם יכולים לחזור לעבוד יחד?
"במובנים מסוימים אנחנו עובדים יחד. העבודה של שנינו נכנסת הביתה ואנחנו מתייעצים על כל דבר. כל המשברים, התסכולים, הכעסים, 'מה את חושבת על הפרומו?', 'זה מעניין?', 'משלמים מספיק?' ועד רמת הרשתות. גם על הספר אנחנו עובדים יחד. אם תהיה איזו תוכנית מטורפת ששנינו נרצה לעשות, נעבוד יחד. כרגע זה לא קורה".
איך שומרים על הזוגיות בתוך ההורות והקריירה?
"אנחנו המון יחד. אנחנו גם משפחה משפחתית מאוד, רוב הזמן אנחנו בבית, מדברים, משחקים, אנחנו לא מרגישים צורך לברוח. ענבל יוצאת יותר ממני, נגיד פעם בשבוע, אני יוצא אולי פעם בחצי שנה, זה לא מרגש אותי".
טוב, אנשים יוצאים כדי שיהיו להם ריגושים, ולך יש מספיק מזה בעבודה.
"החיים שלי כל כך לא שגרתיים, פסיכוזה אחת מהלכת, ב'המתחזים', ב'חשיפה', גם ב'חיים ומעיין', זה אקשן ואלה נושאים טעונים רגשית".
חייתי מאוד בצניעות
חיים אתגר הוא היום שם מוכר בכל בית, אבל לקח לו שנים להגיע למעמד. למרות אמו, הדלתות לא נפתחו עבורו, והדרך הייתה מאתגרת. כשאני שואלת אם היו רגעים שחשב שההכרה לא תגיע, הוא מגחך ועונה, "אחד? היו הרבה רגעים. היו שנים שלא הייתה לי עבודה, ממש לא הייתה לי עבודה. בגלל שחייתי מאוד בצניעות, הסתדרתי".
מה זה אומר?
"ברמת החיים, אם היה לי כלי רכב, זה היה טוסטוס ישן כזה, שמחזיקים חלק ממנו תוך כדי הנסיעה. כשהתחלתי לעבוד בערוץ 10 גרתי בתוך פיר של מעלית ששברו וצבעו אותו, ולא הייתי בן 21, כבר הייתי בן אדם בוגר. כשעבדתי אצל רפי רשף, יצאתי לצלם בעצמי על אופניים, ואחר כך בתוכנית הבוקר, בגיל 38, באתי באוטובוסים".
אתגר סיים לימודי משפטים ולימודי משחק באוניברסיטת תל אביב והחל את דרכו כשחקן עם סיום הלימודים, אז לוהק להצגה בתיאטרון הקאמרי. אחרי שנה וחצי החליט לעזוב ולפנות לסטנדאפ. "הרגשתי שגם לא התקדמתי וגם שזה לא זה. הייתי מופיע בקאמל קומדי קלאב והאמא של בעל הבית ריחמה עליי, הייתה נותנת לי 200 שקל, כל הופעה". משם הגיע לעבוד ככתב ב"ערב טוב עם גיא פינס", ומשם לערוץ הספורט להשלמת הכנסה. "הגעתי לפקידה, הייתי נורא חמוד כנראה וגם צעיר ב-25 שנה, והיא די חיבבה אותי והכניסה אותי למנכ"ל. הוא התלהב ממני ואמר, 'אין לך ידע, אין לך כלום, אבל אני מכשיר אותך'. והתגלגלתי ונהייתה קריירה, אבל שוב הרגשתי שזה לא מספיק ועזבתי".
איפה חשבת שאתה צריך להיות?
"שאני יכול להתקדם להגשת תוכנית, רציתי לעשות לייט נייט, תוכנית אירוח. כנראה הבעיה הייתה בי, ביכולות שלי אז, במה ששידרתי, המזל שלי היה שהייתי בולדוזר, ומוכן לעשות הכל".
ומה לא הסתדר בערוץ הספורט?
"הייתי חודשים ארוכים בלי עבודה, ואז התקשרו אליי שוב מערוץ הספורט והחתימו אותי על חוזה מדהים, והוא פשוט לא התממש. ישבתי עם חוזה חתום בבית, עוד שנייה עם מינוס בבנק, בגיל 37, ואני עובר לגבעתיים, כי אין לי כסף לתל אביב, ואני אומר וואט דה פאק, מה אני עושה?".
הצלצול הגואל הגיע מאמנון רבי, הבעלים של חברת ההפקות קסטינה תקשורת, שהציע לו תפקיד קטן בתוכנית של דרור גלוברמן. "התחלתי ממש מלמטה, הייתי מגיע לקחת סינקים לכתבות של אחרים. זו הייתה דרך נורא ארוכה, ולאט-לאט קיבלתי יותר מקום. קיבלתי פינה בתוכניות בוקר ואז הגיעה הצעה להגיש את תוכנית הבוקר עם קותי סבג וסיון קליין, והיא נורא הצליחה. ואז פתאום עשיתי סרט, והתחלתי להביא הישגים עיתונאיים, ופתאום זה צמח, רק באמצע שנות ה-40 שלי זה התחיל להתיישב, גם מבחינת השכר".
מאיפה מצאת את הכוחות להמשיך ולא להתייאש?
"הלכתי למפגשים ולראיונות עבודה, והייתה הצעה של עבודה טובה עם שכר ואופק בתחום הפרסום. אבל אני במשרד? משהו בזה לא נראה לי. ואני עם דרייב, שעד היום יש לי אותו. אני עדיין שאפתן, אני כל הזמן מבלבל להם בקשת את המוח על פורמטים, על פרקים, עכשיו ב'חיים ומעיין' אני מתיש את האנשים, ואני מודע לזה, אני בהטרפה אין-סופית, אני עובד בזה כל הזמן, טוחן את המוח, גם בתוכן וגם בבניית התוכנית, והנה זה עובד. ואני עדיין לומד. זה היה גם ללמוד, גם להתבשל וגם להבין שאני לעולם לא אהיה כוס התה של הברנז'ה המסורתית, שקובעת הרבה דברים".
אתה מרגיש לא מקובל בברנז'ה, אחרי כל מה שעשית?
"אני לא מועמד לפרסים, לא זוכה בפרסים, לא נישא על כפיים, לא זוכה לביקורות מעולות גם כשאנחנו עושים דברים חשובים. פעם זה ממש ייסר אותי, לא כי אני רוצה הכרה, אלא כי דברים עדיין נקבעים דרך הבון טון של הברנז'ה, ופעם זה היה ממש חשוב לי כי לא קיבלתי עבודה ולא קיבלתי מקום להתבטא בו ולא הצלחתי ליצור מקום כזה, היום זה לא מאוד מזיז לי".
למה אתה חושב שלא מחבקים אותך?
"כי לא גדלתי בגל"צ ולא ב'הארץ', ברגע שאמא שלי סיימה את העבודה שלה, היא לא הייתה טובה בליצור חברויות. להפך, אמא שלי יודעת לריב עם אנשים, תמיד אשתי אומרת, 'אתה גאון, לקחת את התכונה המשפחתית והפכת את זה לטוב'. אז הגעתי כאאוטסיידר, אף פעם לא הייתי תל-אביבי מגניב. הגעתי מבחוץ, והייתי קצת מחוספס. אני לא טוב בסמול טוק, אני קצת ערס. אני לא ברנז'אי, לא פוליטיקאי, לא רץ להתחנף, לא רץ ללקק, אני אומר הרבה פעמים בכנות את מה שאני חושב, ולא אהבו את מה שהבאתי, חשבו שזה לא טוב, לא מעניין, שזה נחות, שזה טיפשי, שזה לא אינטליגנטי, כל הסופרלטיבים שתרצי כתבו עליי. יש אנשים שיודעים לשחק את המשחק, ואני מסתכל ואומר 'בוא'נה זה חרא, זה לא מעניין, אין לזה ערך ציבורי'. אז יש לזה מחיר. בציבור אני זוכה לעדנה רבה גם בצפייה, גם במספרים וגם ברחוב, אני מקבל הרבה אהבה, וזה נחמד. זה יותר טוב משיקללו אותך".
במבחן התוצאה, לתוכניות כמו "המתחזים" ו"חשיפה" יש השפעה.
"אתה לא יכול להתווכח עם עבריינים ועם מניאקים שנכנסים לכלא. וזה בערימות. יש כתבי אישום והציבור רואה את זה".
אולי השאלה בתחומים שאתה עוסק בהם בפריים טיים היא מה חשוב יותר - האיכות או הרייטינג?
"יש הכל מהכל. בכל תוכנית, גם בתוכניות התחקירים כבדות המשקל, יש מחשבה על רייטינג. אנחנו לא עושים הרבה דברים עבור הרייטינג, ואולי אנחנו צריכים לעשות יותר, גם כדי לתת לנו אוויר לנשימה, גם כדי לעשות משהו שהוא לא הארדקור לפנים, שבסוף מישהו רודף אחריי וזורק עליי פח זבל ומאבטחים ושריטות ופיצוצים".
יש רגעים שענבל אומרת לך "די, חיים, זה מסוכן"?
"לא, אבל היא אומרת 'אויש, אין לי כוח' כשזה מגיע לבית. עכשיו כשהילדות גדלו נצטרך להסביר להן למה לפעמים יושב בן אדם זר בכניסה".
כלומר יש מאבטח מחוץ לבית? זה הגיע לרמה שקיבלת איומים על המשפחה?
"זה חלק מהחיים, זה לא חלק מרכזי, אבל כן, יש איומים על המשפחה, אז לא מקלים ראש בכך. אנחנו מנסים להתייחס בכבוד לכולם, גם לדוחים ולנלוזים, ולהבין שזה מקצועי, זה אף פעם לא אישי".
במערך השיקולים בין עניין, ערך ורייטינג - היית עושה את התחקיר על רמי דוידיאן?
"לא. אני ראיתי את רמי דוידיאן רגע לפני שנכנס להתראיין אצל אופירה (אסייג – א"ו), והוא נראה מדוכדך. אני מבין שיש דברים שהם לא מדויקים, אבל מספיק שהוא הציל אחד, ואמרתי לו: תרים ראש, ב-7 באוקטובר היו אנשים שקמו לעשות, ואתה אחד מהם. בתוכנית כמו שלנו, שמתעסקים בה עם נוכלים ומתחזים, תמיד נבדוק את כמות הנזק שהבן אדם עשה. וצריך להיות לזה ערך משמעותי, אני חושב שבמדרג הזה הוא בכלל לא שם".
איך אתה היום בתוך המצב הפוליטי?
"המצב קשה, המדינה במצב רע. אני מקווה שיתעשתו, שיפסיקו עם העניינים הפנימיים הטיפשיים והמיותרים. שום דבר לא חשוב כמו החזרת החטופים, לשקם אותם ולתקצב אותם, הם לא צריכים לבקש עזרה מהציבור. כרגע העיסוק הוא לא בדברים הנכונים בעיניי, וזה מעיב על הכל, גם על החיים הקטנים שלנו".
בתוכנית שאתה מגיש עם מעיין אדם, "חיים ומעיין", אתם מובילים את הקריאה לוועדת חקירה ממלכתית.
"אנחנו רואים שהתחקירים הצה"ליים נגמרים איפשהו, ואנחנו צריכים תחקירים שיש להם מבט עילי. אנחנו חייבים לקבל את המידע והנתונים, לתת למשפחות של הנופלים והנרצחים מענה, ושהאחראים ייקחו אחריות. למשפחות אין דרך אחרת לסגור מעגל. וכולנו צריכים את ועדת החקירה כדי לחזור ולשפר את עצמנו, לתקן וללמוד, ולחשוב שביחד נוכל ליצור עתיד טוב יותר, תקומה מהטראומה".
איך זה להגיש תוכנית לצד מעיין, שאיבדה את אחותה מפל בנובה?
"מעיין מגישה מצוינת בלי קשר לשכול שחוותה. יש מעט מגישות עם היכולות שלה. בלתי אמצעית, מבינה עניין, חדה, רגישה, מצחיקה, זורמת. פעם רצו שנגיש משהו יחד, הרגשתי אז שזה לא נכון, ואחרי כמה שנים ראיתי אותה מגישה עם יכולות אחרות לגמרי. ויש גם ערך לעובדה שהיא הגיעה למסך זמן לא ארוך אחרי הטרגדיה. אנשים ראו בזה תקומה, כוח, יכולת להמשיך ולהרים ראש".
משקולות ואמבטיית קרח כל יום
כחלק מהיותו אב בן 50 לשתי ילדות קטנות, הבריאות וההזדקנות מעסיקות אותו. לפני המלחמה יצר אתגר את הסרט "לנצח את הזמן", ובו חקר תהליכים ותרופות פלא שאמורים לשמור אותנו צעירים. "אני חי לפי הסדרה. אני חושב ששבע-שמונה שעות שינה זה קריטי, ובזה נפגעתי מאוד, ולכן אני מנסה לפצות בכל מיני דרכים, כמו לישון במשרד כשאפשר. בסופו של דבר אם אתה מקפיד על שינה, כושר ותזונה סבירה, אז אתה בסדר. אני מתאמן במשקולות כל יום, עושה אמבטיות קרח, יש לי אחת כזו בחצר, אם את רוצה להיכנס את מוזמנת".
אני אוותר בינתיים על ההצעה האדיבה. מה עוד ניסית שם?
"למדתי שאתה צריך להיות נורא-נורא רזה, כי זה מכניס את הגוף למצב שמסייע בהארכת חיים, ושספורט הוא התרופה היחידה המוכחת. יש תזה שאומרת שצריך לקחת חומרים שמייצרים ריאקציה, רעלנים כאלה ואחרים, כדי ללמד את הגוף להתגבר עליהם. למשל להחדיר כמה טיפות ארס של נחש, שבכמויות גדולות קטלני".
אז כדי להישאר צעיר וחזק החדרת ארס של נחש לגופך?
"כן, הזרקתי שלוש פעמים. פגשתי באנגליה איש בשם סטיב לודווין, מומחה לנחשים שמגדל אותם על הגג. הוא הוריד את הצפע, נחש קטן ולא אגרסיבי, חלב אותו מארס והזריק לעצמו קודם כדי שארגיש נוח. היד שלו התנפחה לגודל עצום. ואז אני הזרקתי, ולא קרה לי כלום. אז הזרקנו שוב, וכלום, כאילו יתוש עקץ אותי. רציתי להזריק בפעם השלישית, הרופא שאיתנו בצוות חשש וגם המומחה לנחשים אמר שלא הזריק לאף אחד שלוש פעמים ברצף. בכל זאת התעקשתי, אבל לנחש כבר לא היה ארס, אז הוא הביא נחש גדול יותר, באמת מפחיד, ואמר לי, 'תשמע, אף פעם לא ערבבתי בין שניהם, והארס שלו משתק'. אמרתי, 'בסדר, אין בעיה', הוא הזריק לי, ובום היד שלי התנפחה. ועוד באותו יום צילמנו גם את 'יצאת צדיק' בלונדון, הגיע הנוכל שחיכינו לו, ואני יצאתי אליו, רצתי וצעקתי 'מיסטר מיסטר' כשהיד שלי מתנדנדת תלויה לי מהגוף".
מדהים. מה עוד עשית?
"שרפו אותי באיזו אש, היה זרע סלמון, שזאת קפסולה שסונתזה בשווייץ שמורחים על הפנים, היו עקיצות דבורים, הייתה גם הצפרדע, שמשלחת מסתובבת בג'ונגל כדי למצוא אותה. כשמוצאים אותה, מגרדים לה את הגב במקל ארטיק, מוציאים אגלי זיעה, מערבבים אותם עם רוק שלך, עושים לך פנס, שורפים אותך, ואז שמים את זה בתוך הכווייה, ותוך רגע זה חודר למחזור הדם ואתה מקיא ומתעלף".
אתה מראשוני הגברים שמודים שהם נעזרים בהזרקות כדי לשמור על הנראות. אבל אם מרחת זרע של סלמון על הפנים, מה זה בשבילך קצת בוטוקס?
"כשאתה רזה זה משפיע גם על הגוף וגם על הפנים, ולא לטובה, אז מבחינתי אני עושה מה שנראה לי נורמלי בלי להגזים. את לא רואה אותי עם שפיצים ותוספות".
קיבלת תגובות?
"לא הרבה, בכל זאת, זו לא ליבת העשייה שלי לקדם את עולם האסתטיקה הישראלי, אני לא הפרזנטור של זה".
היית מוכן להיות?
"עכשיו יש איזו הצעה לקמפיין, אני צריך לחשוב אם זה משרת את העשייה שלי, זה מכלול רחב שלא פעם דוחה כסף, וגם כסף גדול. לצערי ולצער רואה החשבון שלי".
יש לך מספיק עוקבים בטיקטוק ובאינסטגרם כדי להתפרנס מלהיות משפיען.
"חלום שלי להיות משפיען", הוא צוחק. "זו גם שאלה – האם אני צריך לעשות את זה? האם אני רוצה לעשות את זה?".
מרגיע לדעת שבניגוד להתחלה, היום אתה יכול ליצור לעצמך פרנסה?
"אנחנו חייבים להמציא את עצמנו מחדש ולהרחיב את המנעד כל הזמן. אין תקומה לאנשים שיושבים על אותה משבצת. היום יש לי ליין הרצאות של 'לנצח את הזמן' ומראיינים אותי בכל העולם על זה, ואם יום אחד נצטרך לתפעל את האינסטגרם בצורה אחרת, אז כך יהיה. כרגע הוא רתום לכמה מטרות, להסברה, מאז 7 באוקטובר, והאפקט עצום – אנשים מרחבי העולם עושים לי לייקים, אשתו של סיינפלד, שרון אוסבורן. דבר שני, לעבודה היום-יומית שלי, להזהיר את הציבור, וקצת מהחיים שלי, הכושר, חיי המשפחה, הבנות, שזה נורא-נורא מצחיק אותי ואותן, וזה כיף. כרגע האינסטגרם והטיקטוק שלי לא מסחריים, אבל אולי בהמשך".
צילום: טל גבעוני | איפור: נעמה בר