"אני מרגישה שהרבה פעמים קשה לי עם מילים", אומרת אפרת בן צור כשאנחנו משוחחים על מקום המוזיקה בחייה, ואכן - המוזיקאית/שחקנית בת ה-56 אינה מרבה להתראיין וידועה בקנאותה המסוימת לחייה הפרטיים, כשהיא מעדיפה להציב את יצירתה במרכז. ובכל זאת, לכבוד עליית הסרט "החייל הנעלם" שבו היא משחקת, הצלחנו להחליף איתה כמה מילים.
"החייל הנעלם", סרטו של דני רוזנברג ("מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם"), מגיע למסכים אחרי מסע של תלאות: הקרנות הבכורה שלו נרשמו עוד בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר 2023, והוא היה אמור לעלות לאקרנים במהלך נובמבר שאחרי. בין לבין הוא קטף את פרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל חיפה וכן את פרס הצילום בטקס פרסי אופיר לדוד סטרז'מייסטר - אלא שאז פרצה המלחמה, מועד העלייה נדחה וכך יצא שרק בשבוע ש עבר הוא הגיע למסכים.
"החייל הנעלם" הוא הסרט הראשון שלך מזה ארבע שנים. מה גרם לך לבחור בתפקיד?
"זה התחיל כשראיתי את 'מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם', שהימם אותי בכמה שהוא עמוק ורגיש, ואז ישר ידעתי שלא משנה מה דני (רוזנברג) עושה, אני רוצה לעבוד איתו. כמה זמן לאחר מכן, הוא פנה אליי בעצמו לגבי 'החייל הנעלם' וכמובן שישר אמרתי 'כן', עוד לפני בכלל שקראתי את התסריט. יש בדני משהו בו מאוד פרוע ומרגש, משהו פיוטי שמאוד מתחבר אליי. יש איזה חופש מסוים בעבודה שלו שמתבטא גם בחופש שהוא נותן לשחקנים".
בן צור מגלמת בסרט את רחל, אמו של שלומי (עידו טאקו), חייל קרבי בן 18 שמחליט ברגע אחד להימלט משדה הקרב ברצועת עזה ולעשות את דרכו לתל אביב - אלא שאז מסתבר כי מפקדיו משוכנעים שהוא נחטף על ידי חמאס.
אי אפשר להתעלם מהמשמעות שנוספת לסרט על אודות חייל שנחשב לחטוף בעת שכזו. את מרגישה שאת מסתכלת כיום על הפרויקט באופן אחר?
"כשקראתי את התסריט אמרתי לדני שאני לא כל כך מתחברת לדמות של רחל, כי אם הייתי יכולה - הייתי לוקחת את הבן בזרועותיי, מחביאה אותו ועוברת לשוויץ. אבל היא לא אני, וזה תפקיד שנושא בתוכו סיפור של אימהות והורים שחיים בסיטואציה הבלתי אפשרית של הקיום פה. לשאלה האם הסרט מעביר תחושה אחרת על רקע הזמן שחלף, אני אומרת - כמובן. יש תחושה בסרט שהמדינה והצבא יעשו הכל כדי לשחרר את החייל החטוף. זה קורע את הלב להבין היום שזה לא ככה, וכך האסון שקרה פה מהדהד דרך הסרט באופן מאוד חזק. שום דבר אינו אותו דבר, וייתכן שאפילו הייתי משחקת את הסצנות שלי באופן אחר אם הן היו מצטלמות היום. אני כן מרגישה שהחייל הזה הוא אנחנו כולנו בהקשר הזה - כפי שהוא נס ללא החלטה מודעת, כשהרגליים שלו פשוט מתחילות לרוץ, כך כולנו רוצים לברוח מהאימה הזו שאנחנו חיים בה, חוסר האונים הזה. אני לפחות מזדהה עם זה. אני מזהה בי את הפחד הזה, מבינה אותו.
"אני חושבת שדרך הדמות של רחל נזכרתי לא פעם בתפקיד שלי בעיבוד של תיאטרון הקאמרי ל'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן, כשגם שם הגיבורה לא מסוגלת להכיל את החרדה הזו ולכן היא מחליטה לצאת למסע בארץ מתוך האמונה שדרך המסע היא תשאיר את בנה חי. האימה נמצאת כאן בנפשו של כל הורה וילד שגדל במדינה. כך גם ב'החייל הנעלם' - מדובר באישה שגדלה לתוך הקונספט הישראלי שחייבים לקיים את המוסר והערכים שחונכה אליהם, אבל היא לא רוצה לאבד את הילד שלה. היא צריכה להחליט: האם הוא יאבד בתוך המלחמה או יאבד בתוך עצמו? והעניין הוא שאין תשובה נכונה. אנחנו חיים בזמן מלחמה שלאזרחים אין שום אמון בהנהגה וההרגשה היא של בדידות איומה. יש תחושה שההורים של המדינה הזו הם הורים שלא ניתן לסמוך עליהם. האם עושים הכל בשביל להחזיר חטופים? האם עושים הכל בשביל פתרונות מדיניים? האם המנהיגים חושבים על העם? האם כל החיים הן מלחמות והאם הן מובילות למשהו?".
"אני צריכה את האמנות בשביל לחיות"
בימים אלה בן צור מככבת גם בהצגה החדשה "מי מפחד מווירג'ינה וולף" ביאטרון הקאמרי. ההצגה מבוססת על המחזה המצליח של אדוארד אלבי משנת 1962, שזכה לעיבודים רבים - בהם גרסה קולנועית של מייק ניקולס מ-1966 בכיכובם של אליזבת טיילור וריצ'רד ברטון. המחזה, בבימוי עירד רובינשטיין, עוסק בג'ורג' ומרתה (בן צור) שמזמינים לביתם שבקמפוס האוניברסיטה מרצה צעיר ואת אשתו לדרינק לילי. בזמן שמפּלי האלכוהול נשפכים בלי גבול, מוצא את עצמו הזוג הצעיר והנאיבי בטווח האש של מלחמה לחיים ולמוות בין הבעל לאישה - מלחמה שבה כל האמצעים כשרים ואין בה תכסיס שפל מדי.
למרות השוני הרב, גם ב-"החייל הנעלם" וגם ב"מי מפחד מוירג'יניה וולף?" את מגלמת דמויות שמתמרדות כנגד נורמות חברתיות. עד כמה מעצמך ומחייך את מביאה לתוך התהליך?
"אני עובדת באמת מתוך עצמי ואני מרגישה שאני לא יכולה לעבוד מתוך שום מקום אחר. ב'החייל הנעלם' הסיטואציה של הדמות היא סיטואציה אימהית שכל אחת יכולה להזדהות איתה, עם חוסר האונים שהיא חשה, אבל לא כולן היו פועלות באותה הצורה. ב'ווירג'יניה' זה תהליך אחר - לא רק במובן של אנשים שחיים בתוך מערכת יחסים של התעללות זה בזה, אלא גם במובן של סירובם להתמודד עם המציאות. הם ממציאים, חיים איזה דמיון, בורחים למשחקים, לאלכוהול - במקום להתמודד עם האמת, לכאוב אותה או לבנות משהו בריא".
דמותה של מרתה מזוהה באופן מובהק עם אליזבת' טיילור, שזכתה באוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה. חשבת על ההופעה שלה לפני שנכנסת לנעלי הדמות?
"עבודה על תפקיד בעיניי היא לא רק דבר אחד, אלא משהו שנבנה מהרבה דברים שאני אוספת: אני מבינה על מה המחזה מדבר, מנסה להבין עוד דברים דרך שיחה עם הבמאי ומשם אני הולכת לאיפה שזה פוגש אותי. אני מאמינה שהידע והחוכמה האמיתיים מגיעים דרך העבודה עצמה, החזרות, הדיאלוגים, המפגש עם הפרטנר שלך למחזה. בעצם אני מחפשת כל פעם את ה'על מה זה' - האם, נגיד ב-'וירג'יניה', זה על מערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית? למה הם הורסים את עצמם? אני אחפש את זה בכל סצנה, תמיד אעלה את השאלות האלו. מה שאני גם מבינה בתחילת התהליך זה לא מה שאני מבינה בסופו, וזו הבנה שגם נמשכת לאורך כל הריצה של המחזה. ברור שיש לי השראות - מקולנוע ועד שחקנים אהובים ומוזיקה, אבל היכן שיש טקסט שזכה כבר לעיבודים רבים, החוויה המעניינת באמת, בייחוד בתיאטרון, היא להבין את הווריאציה של הבמאי על היצירה ולהיכנס איתו לדיאלוג".
מרתה ב"ווירג'יניה וולף" מצטרפת לשורה ארוכה של דיוות בימתיות שגילמת. יש תפקידים שמרתיעים אותך מבחינת האינטנסיביות שבהם?
"אני חושבת שיש תפקידים שאני יותר נמשכת אליהם. לפחות בתחומי האומנות אני יכולה להגיד שאני הולכת לאן שאני רוצה, למה שמושך אותי. במקרה של 'וירג'יניה', רציתי לעבוד הרבה זמן עם עירד הבמאי ובכללי לעשות את המחזה הזה - והנה נוצרה ההזדמנות. זה באמת היה הליך לא פשוט כי זה מחזה לא פשוט, אבל הוא הפך להליך כזה מעניין כי עירד הוא במאי שנותן הרבה חופש לשחקנים שלו. היצירה עצמה כה חזקה, הדיאלוגים כה טובים, האינטימיות המשותפת עם הקאסט המצומצם - אז יש לך על מה להישען, ונוצרה חוויה מדהימה".
השנה נציין 25 שנה ל"הבורגנים", אחד מתפקידייך הזכורים בטלוויזיה.
"זה נראה כה רחוק כעת אבל זה היה מפגש מדהים וקאסט נפלא, וסדרה שכתובה נהדר - בכל זאת, איתן צור, אסף ציפור. זה היה יחסית בתחילת הקריירה שלי ולכן אני שמחה שזכיתי להיות חלק מהדבר הזה".
אפרופו "הבורגנים", עבדת באופן ממושך עם כמה במאים ויוצרים בולטים בנוף המקומי, ביניהם ארי פולמן, רני בלייר ודני רוזנברג. יש שיתוף פעולה שקרוב לליבך במיוחד?
"אני חושבת שיבגני אריה, שהיה המנהל האומנותי של תיאטרון 'גשר' - אני עובדת שם המון המון שנים, רוב חיי התיאטרוניים וזה בעצם הבית. מהרגע שהגעתי מבית הספר למשחק של ניסן נתיב, עבדתי אל מול יבגני ותמיד היה לי טוב ככה. ההיכרות העמוקה מאפשרת עבודה קצת אחרת. לצערנו יבגני נפטר לפני כשנתיים, אבל הוא תמיד ייוותר דמות משמעותית בחיי האומנותיים שאני יכולה לדבר עליו הרבה".
מתחילת הקריירה שלך ועד היום, את פעילה כמעט בכל ענף אמנותי מקומי - מוזיקה, תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע. יש תחום שאת מרגישה בו הכי בבית?
"אני מרגישה שאני יוצרת בכללי. התיאטרון נותן לי הכי הרבה אפשרויות לבטא את עצמי. אני מרגישה קשר הכי חזק למקום שיש בו במה וחזרות. מחזה הוא תהליך שלוקח זמן ובעצם הקצב הזה של עשיית הצגה, יחד עם הפיזיות - השימוש בגוף ובקול, נורא מתאימים לי. הצורך להביע דרך הקול והשפה זה משהו שהתיאטרון כמדיה מאפשר. יש לזה המון כוח ואני אוהבת את זה, שזה חי, שזה נושם יחד עם הקהל. כמובן גם מאוד אוהבת קולנוע, אבל לפעמים פחות היה לי מקום לזה בקריירה. מוזיקה זה מקום אחר, כי זה העולם שלי ואני היוצרת שם. הרבה פעמים קשה לי עם מילים ואני חושבת שמוזיקה מאפשרת לי מרחב יותר גדול מהבחינה הזו, שמציגה דיבור דרך קול באופן אחר - לשיר. אז אני לא יודעת אם יש משהו אחד שאני מרגישה בו יותר בבית מהאחרים, אבל אני כן יודעת שאני צריכה את האומנות בשביל לחיות ואני כן יודעת שאני נמצאת במקום הנכון".
יש תפקיד שעשית שקרוב לליבך אך הוא חלף מתחת לרדאר?
"אני מאוד קשורה ל'הדיבוק' ב'גשר', שעדיין רץ בתיאטרון - תהליך עבודה שהיה מאוד משמעותי עבורי. גם 'אישה בורחת מבשורה', שביים חנן שניר, ונתן לי להשמיע זעקה של אימהות שלא תמיד נשמעת. גם עכשיו ב'וירג'יניה' - אני מאוד אוהבת לגלם את מרתה. יש המון חופש בתפקיד הזה, אפשרות להיות בכל כך הרבה חלקים נפשיים שלך, לעבור דרך קשת רחבה מאוד של רגשות ועדיין למצוא הרבה הומור, לצד כל האפלה הזו ביצירה. גם ב'אנה קרנינה' אגב. קיצר, רבים וטובים - בכל זאת כי אני חיה הרבה שנים ואני עוד רגע מתה (צוחקת)".
איזה סרטים מלווים אותך לאורך השנים?
אני מאוד אוהבת את הסרטים של ג'ון קסאוואטס וג'ינה רולנדס - הסרטים שלהם יחדיו תמיד קופצים לי לראש: 'אישה תחת השפעה', 'ליל בכורה'. לאחרונה דווקא אחד מהסרטים הכי חזקים שראיתי היה 'אזור העניין' של ג'ונתן גלייזר; סרט מטורף והנושא שהוא מביא כה רלוונטי לתקופה שלנו - המחשבה שאתה יכול לחיות לצד רוע וזוועה בהדחקה ובניתוק - זה משהו שמעסיק אותי, אותו חוסר באנושיות של האנושות".
אלעד שלו הוא עורך אתר Seret. לכתבות וראיונות נוספים - לחצו כאן