אני שמחה בחלקי ושמה לב לצעדים שלי, כי אני מכירה את מה שמאחורי הצוק

היא הייתה הילדה הכי מפורסמת בארץ. הסרט "הקיץ של אביה" בכיכובה מכר יותר מ-200 אלף כרטיסים, זכה בפרס דוב הכסף בפסטיבל הקולנוע של ברלין ונכנס לפנתיאון התרבותי של ישראל. הצילום שלה בשמלה לבנה וסרט לבן על ראשה המגולח, מחכה על מרפסת ביתה לילדים שלעולם לא יגיעו להשתתף במסיבת יום הולדתה, הפך לאייקון בפני עצמו; גם "הקיץ של אביה" הוא כבר מזמן לא רק שם של סרט, אלא ביטוי שגור שמתאר ניכור וחרם.

קאיפו כהן נצרבה בתודעה הקולקטיבית כילדה-כוכבת, אבל "הקיץ של אביה" יצא ב-1988, והיום יש לה סיפור אחר לגמרי לספר על השנים שעברו מאז. בגיל 46 היא נחשפת כאן בריאיון אישי ואינטימי מאוד מתוך רצון לעורר מודעות לתחום בריאות הנפש, או במילים שלה, "לחבק ולתת קול לאנשים החלשים והשונים בחברה, שמתמודדים עם מגבלה שקופה ועם סטיגמה".

אנחנו נפגשות בדירה שלה בתל אביב בשעת בוקר מוקדמת. כהן מחזיקה ספל קפה עם הכיתוב "תהיה רגוע, בסוף כולם מתים", ומבהירה שזאת לא בחירה מקרית: "המוות הוא חלק מהחיים שלי. יש לי כאן אוסף של גולגולות, לא אמיתיות כמובן, ואני גם מחבבת מאוד בתי קברות. כשאני נוסעת לחו"ל אני תמיד מתעקשת לבקר בבית הקברות המקומי, זה מרתק אותי. כבר בגיל 7 היו לי מחשבות על מוות". 

מה גורם לילדה בת 7 לחשוב על מוות?
"זה התחיל כששיחקתי יום אחד בגן השעשועים עם חברה. מישהו ברחוב יצא מהאוטו שלו וטרק את הדלת, ומשום מה הרעש הפעיל אצלי מחשבות על מוות וסקרנות לגביו. היה ממש קול ששלט בי, ואני רצתי הביתה והסתגרתי בחדר".

רגע קשה.
"התמודדתי, מה גם שזה עוד לא היה בגדר מחשבות אובדניות. את ריקוד הסולו שלי עם המוות חוויתי באמת רק כשהתמודדתי עם דיכאון אחרי הלידה של הילד השלישי שלי, ים. היו ימים שלעבור דקה היה כל כך קשוח וכואב שרק רציתי למות. הייתי אז בת 30, היחסים ביני לבין אבא של ים לא היו טובים, והעסק לנרות ולקוסמטיקה שהקמתי באילת בעשר אצבעות התחיל לקרוס. הכל פשוט התפרק לי מול העיניים, איבדתי תקווה. לא יכולתי להכיל את החושך ואת הכאב שהציפו את חיי ורציתי פשוט שהכל ייפסק. הייתי רגישה מאוד גם לפני זה, אבל אני מניחה שהטריגר בדמות משבר בחיים הוביל להידרדרות".

במה זה התבטא?
"לא תפקדתי בכלל. ניסיתי להתאבד כמה פעמים ואושפזתי במחלקה סגורה. לא היו לי הזיות, מבחינת חשיבה הייתי צלולה לגמרי, אבל פשוט הלכתי לאיבוד. אגב, בזמנו המצב היה כל כך קשה שחשבתי שאני מקרה אבוד. רק עם הזמן הבנתי שאין דבר כזה, וחשוב לי להדגיש את זה. מצב נפשי לא יציב הוא הפיך, ולראיה – אני".

אני שואלת מה עבר עליה במחלקה הסגורה. לא בפעם הראשונה ולא בפעם האחרונה בשיחה, כהן מפתיעה: "הייתה לי שם נחת, הרשיתי לעצמי להתרחק מכל מה שמגדיר אותי. כשהצילו אותי מניסיון ההתאבדות אושפזתי מיד, ובימים הראשונים אחרי ניסיון אובדני אתה לא לגמרי חי כי די 'דפקו לך את התוכניות', אבל התאפשר לי ללכת לאיבוד במקום מוגן, לנוח מעצמי רגע. לצד זה התביישתי מאוד והייתה שם הרבה הלקאה עצמית".

למה?
"בין היתר חשבתי שהיה במעשה שלי משהו אגואיסטי, כי היו לי ילדים קטנים. הייתה בי המון ביקורת עצמית, התביישתי מאוד".

והיום?
"החשיפה של העבר שלי לציבור היום היא בגדר תיקון. אני לא מתביישת יותר, ואוהבת את עצמי כמו שאני".

נולדתי אחרי נחיתת אונס לתוך קן טרמיטים

אם יש דבר כזה סיפור חיים סטנדרטי, אז זה של כהן הוא הכי רחוק ממנו. היא נולדה בקונגו לשלמה (סלומה) כהן ופסי גירש, זוג ישראלי שעבר לאפריקה, שם הפעיל האב חוות דיג. כהן מספרת שהגיעה לעולם "בטעות, בתוך הג'ונגל האפריקאי", כי המזוודות עם הגלולות של אמה לא הגיעו ליעדן. את שמה המיוחד נתנו לה הוריה על שם משקה מקומי משכר המופק משורשי צמח בשם מניוק.

"נולדתי בבית חולים שדה אחרי נחיתת אונס לתוך קן טרמיטים כשההורים שלי ברחו ממגפת דבר", מספרת כהן. "גדלתי בטבע הפראי, היו לי שימפנזה בשם פנדללה ושפן שישן איתי במיטת הלול. כפעוטה חיי היו בסכנה כשפיל אפריקאי שברח מהסוואנה כמעט הרג אותי, וכשחטפתי מלריה ודיזנטריה".

כשחזרו מאפריקה התיישבו הוריה בשארם א-שיח' שבסיני. "כילדה אני זוכרת את עצמי הופכת מדוזות עם נקודות צבעוניות בים", היא מספרת. "אבא היה דג את הדגים, אמא הייתה מנקה אותם ואני הייתי נותנת להם נשיקה בפה". על אביה, ימאי ששירת בשייטת 13 והיה ממקימי הדולפינריום בתל אביב, היא מספרת: "אחד הזיכרונות החזקים שלי מהילדות הוא לשבת מול הים כשאבא במילואים, להביט באוניות ולחכות לו. תמיד הערצתי אותו".

ההורים התגרשו כשכהן הייתה בת 5. "הם נפרדו בכעס, וברור לי שזה השפיע עליי ועיצב לי את הנפש", היא אומרת. "גירושים חורצים גורלות ומשפיעים על הבחירות של הילד שנים קדימה, ואני קיבלתי מנה הגונה של גירושים מהוריי". לאחר שהמשפחה התפרקה גדלה כהן אצל אמה, צלמת בין-לאומית, בבית שהיא מתארת כמלא באהבה ו"לא סטנדרטי בעליל": "אמא היא אומנית והאישה הכי מיוחדת וטובה בעולם. הבית היה קצת כמו מוזיאון, הייתי פותחת את המקרר והדלת הייתה מלאה בסרטי צילום".

איזו אמא היא?
"אמן פועל מתוך ייסורים וכאב, וכילדה היה קצת מורכב לחיות ליד זה, אבל היא הייתה גלגל ההצלה שלי לאורך החיים ובסערות הכי קשות, לא הייתי מחליפה אותה בשום אמא אחרת. השונות שלה אפשרה לי להיות הילדה האחרת שהייתי".

כהן הייתה בת עשר כשמלהקים ראו אותה רוקדת במרכז ביכורי העתים בתל אביב והזמינו אותה להיבחן ל"הקיץ של אביה" ("מאוחר יותר שמעתי שרצו לשלוח אותי הביתה בלי להיבחן, כי הייתי כהה מדי לתפקיד, אבל בסוף בחנו אותי והשאר היסטוריה"). כשכהן קיבלה את התפקיד נכנסה לחייה אם אחרת, קולנועית: גילה אלמגור, מי שכתבה את הספר "הקיץ של אביה" על חוויות שעברה בילדותה, כתבה וביימה את הגרסה הקולנועית, וגם לקחה על עצמה את האתגר שבגילום דמותה של אמה ניצולת השואה. "עד היום אני בקשר עם גילה ועם המשפחה שלה", אומרת כהן. "לנצח אודה לה על כך שהיא אפשרה לי להיות חלק מהיצירה שלה ולהשאיר את השריטה הקטנה שלי בעולם".

איך היה לעבוד איתה, מולה?
"גילה תמיד ראתה אותי. היא עברה המון בחייה, ורק אדם שעבר דברים קשים יכול לזהות עומק ומצוקה של ילדה רגישה. היו סצנות קשות בסרט, לדוגמה כשהיא נותנת לי סטירה. אני זוכרת שזה כאב, אבל כששאלו אותי אחרי הצילומים למה אני מחזיקה את הלחי, אמרתי שכואבת לי השן. אני גם יודעת שכמעט אף ילדה לא הייתה מוכנה לגלח את ראשה, ולי לא הייתה בעיה עם זה. זה נראה לי טבעי ולמען האומנות. יש איזה דיסוננס איתי, כי בדברים מסוימים בחיי הייתי רגישה עד כדי איבוד עצמי, ובדברים אחרים לא פחדתי בכלל – למשל הקרחת בסרט, או חציית האוקיינוס האטלנטי".

נכנסתי וראיתי פוסטר ענק של צלב קרס

כדי לספר על חציית האוקיינוס מדברת כהן תחילה על שותפיה לאותו מסע: ילדיה אליה (25), טוהר (23) וים (18). "אני בקשר מצוין עם האבות של הילדים שלי, אבל אני לא מאמינה במוסד הרבנות ומעולם לא התחתנתי", אומרת מי שהפכה לאמא בגיל 21. "האבא של שני הגדולים היה אהבת נעורים טהורה שהתחילה בגיל 17 וחצי ונגמרה אחרי שבע שנים, והזוגיות עם אבא של ים הסתיימה אחרי חמש שנים".

כהן מספרת ששלושת הבנים באו לעולם בלידת מים. אם רוצים, אפשר לראות בזה סוג של סימן לבאות: המסע לחציית האוקיינוס. "לפני שבע שנים יצאתי עם הבנים ועם הכלבה סיקי למסע הרפתקאות של שנה ביאכטה שהייתה עבורי כמו תיבת נוח", אומרת כהן. "רציתי שהילדים שלי יחוו טבע לפני שהם מתגייסים לצבא וממשיכים בחייהם".

שנה בלב ים באמצע החיים. מה לגבי לימודים, שגרה? לא פחדת שהם יפסידו?
"היה לי ברור שאפשר ללמוד הרבה יותר משנה כזו מאשר בשנה בבית הספר. היו אנשים שעיקמו את האף כשהוצאתי אותם מהמסגרות, אבל בסוף הכל הסתדר והם הספיקו לבגרויות, למבחנים ולמיונים לצבא. זה אתגר של פעם בחיים, והם לנצח יזכרו את החוויה. הם קראו המון ספרים, ולמדו לדוג, לקרוא מפות ולצלול. הם התמודדו כילדים עם אתגרים של מבוגרים, ועמדו בזה בהצלחה. פעם התחלנו להפליג ממרוקו לאיים הקנריים, ותפסה אותנו סערה רצינית. בתוך החרדות החלטנו שאנחנו בלונה פארק, צחקנו המון. בסוף הסערה חלפה".

סליחה על השאלה, אבל מאיפה הגיע בכלל הגיע הרעיון לחצות אוקיינוס בסירה עם ילדים?
"את הרעיון רקמתי בחופשה בטהיטי, ואני מניחה שכולם חשבו שאני לא ממש רצינית, לכן כנראה האבות שלהם אישרו לי מיד לצאת איתם. תוך ארבעה חודשים יצאנו לדרך עם שלושת הילדים של מי שהיה אז בן הזוג שלי, שלושת הילדים שלי, והכלבה. החוויה הייתה מאוד אינטנסיבית, על הסירה זה קצת כמו כלא כי אין לאן לברוח, חסרה אינטימיות, צריך המון להתחשב והכל צפוף. החצייה של האטלנטי בכלל הייתה מלחיצה, בין היתר כי מטעמי משקל היינו צריכים לתקצב את האוכל והמים. ואת יודעת מה, החלום שלי הוא להשלים את המסע ולחצות בעתיד את האוקיינוס השקט עם הנכדים".

כהן עצמה חוותה הרפתקאות מורכבות, גם אם שונות מאוד, כאחת מהילדות-כוכבות הראשונות בישראל. "כש'אביה' יצא הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל, כבר לא יכולתי להסתובב ברחוב. עדיין הייתי קירחת מהצילומים, הרגשתי חשופה לגמרי ובכל מקום עוררתי תגובות ומבטים. הרגשתי שמדברים מאחורי גבי, במיוחד בסביבת ילדים, שפשוט התרגשו לראות אותי". בהמשך השתתפה בסרט ההמשך, "עץ הדומים תפוס", וקיבלה הצעות משחק ("צילמתי את הפיילוט הראשון של מגישה בערוץ הילדים"). לרובן סירבה והעדיפה את הריקוד, שמשך אותה מלכתחילה: "עברתי ללמוד בבית הספר לאומנויות בתל אביב, ופשוט חייתי בסטודיו. רקדתי מבוקר ועד ערב".

בגיל 14 עברה כהן להתגורר לבדה בצרפת לאחר שהתקבלה לקונסרבטוריון הלאומי הגבוה למוזיקה ולמחול בפריז. "תכננתי ללמוד שם ארבע שנים, אבל חזרתי אחרי שנה כי היה לי קר, הייתי בודדה וחוויתי אנטישמיות". 

מה בדיוק קרה?
"גרנו שם בתנאי פנימייה, ואחד הבחורים מהכיתה שלי – מישהו שהייתי דלוקה עליו עד אז – הזמין אותי יום אחד לחדר שלו. איך שנכנסתי ראיתי מולי פוסטר ענק של צלב קרס, ופשוט תפסתי את הרגליים שלי וברחתי משם. למזלי הייתי בדיוק צריכה לחזור לארץ כדי לצלם את 'עץ הדומים', ופשוט נשארתי ולא חזרתי יותר לצרפת. אבל בארץ המשכתי לרקוד והתמסרתי לזה באופן טוטלי".

החוויה בצרפת הייתה חלק מהבדידות שחוותה כהן כילדה, מהתחושה שהיא חריגה. "לא הייתי הילדה הסטנדרטית שקל לאהוב, זאת עם הצמות והנמשים שרואים בפרסומות, ולצערי החברה שלנו אוהבת את הנקי, את היפה ואת השמח", היא אומרת. "אף אחד לא אוהב את סינדרלה או את הברווזון המכוער עד שהם נעשים מתואמים עם צווי החברה. אסור חלילה להיות חלש, רגיש או אחר, כי ישר תתויג כמשוגע".

הסתובבתי במחלקה בפיג'מה ומעיל עור שחור 

בשנתה ה-30 אובחנו אצל כהן הפרעת אישיות גבולית, דיכאון מז'ורי ומיזופוניה, שהיא רגישות יתר לרעשים. היא רואה קשר בין הדברים: "אני רגישה מאוד, תמיד היה לי קשה לאזן את הרגשות שלי. אני חווה את החיים באופן שבו הווליום אצלי הוא אחר, הקצב אחר והעוצמה אחרת. הייתי חייבת ללמוד איך לתפקד לצד הרגישות ולהפוך את הסביבה שלי למונגשת, אבל עד היום יש רעשים שגורמים לי ממש למצוקה, נגיד הרעש של זריקת הקוביות בשש-בש".

אצלך זה בא עם אובדנות. את יכולה לתאר איך זה, מה זה?
"ממש כמו מערכת החשמל כשנופל פקק. זה סוויץ' שמשתחרר לך, ובאותו רגע אתה נכנס למחשבות פרידה וסיום הסבל. באותה תקופה הייתי בדיכאון נוראי, כל התקוות והחלומות נעלמו. חוסר המשמעות אכל אותי מבפנים והכאב הנפשי היה כל כך עצום, שזה יצא משליטתי. פשוט לא רציתי לחיות".

איפה היו הילדים באותם רגעים?
"עם האבות שלהם או עם אמא שלי. התמזל מזלי והמשפחה שלי הכילה את המצב, הילדים היו שמורים תמיד ואחרי הנפילות חזרתי יחסית מהר הביתה והתמסרתי אליהם. הם נתנו לי סיבה לקום בבוקר, הם היו החיבור שלי עם העולם. ככה השתקמתי וחזרתי לחיים בזכותם".

בין לבין הייתה המחלקה הסגורה. את עומדת מאחורי המילה שהשתמשת בה קודם, נחת?
"כן, שלוותה הייתה עבורי קצת כמו לנסוע לחו"ל. כל פעם אושפזתי לתקופה של שבועיים בערך, ומי שביקר שם יודע שזה מקום מאוד יפה ורגוע. אני רק רציתי להישאר שם ושלא ישחררו אותי. הסתובבתי במסדרונות בפיג'מה ומעיל עור שחור, ראיתי עוד אנשים כמוני שאיבדו את הדרך והרגשתי שייכת. הגעתי שם נמוך מאוד, למקום שלא זיהיתי מי אני. יש לי מהתקופה הזו זיכרונות הזויים, מצחיקים וצבעוניים שלא הייתי חותכת אותם מהתסריט שלי. הכרתי שם אנשים שהגיעו ממקומות קשוחים ומצאתי בהם עניין. אפילו מצאתי לי שם חברה, שכבר אינה בין החיים".

קשוח.
"חלק מהדרך. היום אני מבינה שכמו שיש קורס הכנה ללידה, כך החיים עצמם הם הכנה למוות, והמטרה שלנו כבני אדם היא להתכונן אליו ולדעת לשחרר".

באיזה מצב היית אחרי האשפוזים החוזרים?
"הייתה לי תקופת שיקום ארוכה. לקח לי זמן לחזור לעצמי ולסלק את המחשבות האובדניות, התקשיתי בתקשורת מול אנשים. זו הייתה תקופה מאוד חשוכה בחיי, לא היו לי חברים והעדפתי להיות לבד. למזלי היו לי הילדים, המצפן של חיי. הם היו חוזרים מהמסגרות ואני הייתי מתמסרת אליהם עד הערב ואז הולכת לישון".

זמן קצר לאחר שיצאה מכלל סכנה הכירה כהן את פרנסואה, גבר ממוצא צרפתי שהיה בן זוגה כמעט עשור – וגם באוקיינוס האטלנטי. "הוא אסף אותי ונשא אותי על כפיו", היא אומרת. "נפרדנו לפני כמה שנים כי זה פשוט נגמר, אבל עד היום אנחנו חברים והוא תמיד יהיה חלק מחיי. כשהכרנו סיפרתי לו על העבר שלי, ולזכותו ייאמר שהוא לא נבהל. להפך, טיילנו בכל העולם וכל מטרתו הייתה להראות לי כמה העולם יפה. ככה נראית אהבה".

היום את בזוגיות?
"כבר כמה שנים שלא. אני סומכת על הדרך שתוביל אותי למקום הנכון".

אמרת שמשבר נפשי הוא דבר הפיך. איך הצלחת להבריא?
"הבראתי כשמצאתי תשובות דרך טיפול. עברתי הרבה מטפלים, שעשו ככל יכולתם, עד שלפני בערך עשור הגעתי למטפלת הנוכחית שלי, שהיא קוסמת. היא אומרת שהייתי אגוז קשה לפיצוח, שאיבדתי את עצמי והיא עזרה לי למצוא אותי בחזרה. היא הכילה את הרצון שלי למות ורק ביקשה שאגיע אליו בשמחה בשלמות ובנחת, וכך ריפאה אותי. התחלתי להרגיש הקלה בכאב הנפשי ועברתי בעזרתה תהליך של אתחול. עם השנים חזרתי לנשום, מצאתי את הדרך לאהוב את עצמי. היום אני שמחה בתוך השקט וחשוב לי שאנשים שנמצאים במצוקה נפשית יידעו שהתאבדות היא פתרון סופי לבעיה זמנית".

אני פועלת מתוך אהבה

בתקופה האחרונה, במיוחד מאז טבח 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו, בוער בכהן הרצון להיחשף ולספר את סיפורה. "אנשים מתקשים להגיד שקשה או רע להם כי הם מתביישים בחולשתם ולא רוצים שירחמו עליהם, וחשוב להבין שכאב הוא דבר סובייקטיבי וחולף ושהאובדנות היא שקופה. לא רואים אותה. כשאני הייתי אובדנית הייתי אומרת לעצמי, 'הלוואי שלא הייתה לי יד או רגל, כי אז אנשים היו רואים את הקושי שאני עוברת ומגלים אמפתיה למצבי'. התמודדות נפשית היא עדיין בגדר טאבו ויש סטיגמה נוראית לגביה. אני גם לא אוהבת את המילה שיגעון, כי אני לא משוגעת. האנושות מקבלת ומכילה נכות פיזית, אבל לא נותנת לגיטימציה לנכות נפשית, והאמת היא שאדם במצוקה נפשית צריך רק שמישהו יושיט לו יד. לבד זה פשוט בלתי אפשרי, אתה חייב מישהו שישלוף אותך משם".

את חוששת שהמחשבות האובדניות יחזרו?
"לא, אני אפילו לא חושבת על זה וממש מקווה למוות טבעי בשיבה טובה. באופן כללי אני פחות פוחדת מהחיים היום. יש משהו במשבר ענק שגורם לך להיות יותר מדויק, חזק ומלא רצון לחיים של משמעות. אני לא מתפשרת על כלום, עושה מה שאני אוהבת, שמחה בחלקי ושמה לב לצעדים שלי, כי אני מכירה טוב מאוד את מה שנמצא מאחורי הצוק. עם כל זה, השתקת הנושא היא עדיין לא הדבר הנכון בעיניי, כי היא מעצימה את הסוד ואת הבושה. כשבאתי לילדים שלי ואמרתי להם שאני מתכוונת לחשוף את העבר שלי, היה מדהים לראות כמה שהם בוגרים, מכילים שונות ויודעים להבדיל בין טוב לרע".

ספרי עליהם קצת.
"אליה הוא קצין בצבא, טוהר נמצא כרגע בטיול הגדול בחו"ל אחרי שהשתחרר משירות כלוחם בצנחנים. שניהם השתתפו בלחימה משמעותית מאז 7 באוקטובר, כל אחד בתחומו. ים מסיים י"ב ומתכונן לגיוס".

מה אתם עושים ביחד כשאתם לא חוצים אוקיינוסים?
"אנחנו גולשים ביחד, מטיילים בעולם, יוצאים לבלות. אני מודה עליהם ועל כך שזכיתי באהבה שכזו בעולם כל כך קשוח, ואני גם מרגישה שהקשר עם האבות שלהם הוא תיקון לגירושים של הוריי. אנחנו יושבים ביחד סביב אותו שולחן, מתייעצים בנושאים שקשורים לילדים ודואגים שתהיה תחושה נעימה ואוהבת".

אגדת התיאטרון גילה אלמגור מציינת יום הולדת

בעשור האחרון מלמדת כהן איינגאר יוגה. "אני מתרגלת יוגה במשמעת עצמית אדוקה", היא אומרת. "זו דרך חיים שגורמת לי להרגיש נוח בעור של עצמי ושאינה תלויה בדבר".

את שמחה היום בחייך? בחיים בכלל?
"ברור שגם היום מתעוררים משברים בחיי, אבל אין לי יותר מחשבות אובדניות, ואני משתמשת בטכניקות שלמדתי כדי לווסת את הרגש. אני מרגישה נפלא ואפילו אוהבת את החיים, פועלת מתוך אהבה ותשוקה כדי להגיע למוות שמחה ושלמה. עד אז – הוא יחכה לי".