זה היה אמור להיות אחד מרגעי השיא של "הגרמני", הסדרה החדשה שתעלה בהמשך החודש ב-yes - הקרנת הבכורה בפסטיבל הסדרות הבינלאומי סירייס מאניה בצרפת. השחקנים התלבשו יפה, ענדו את סיכת החטופים וצעדו על השטיח הסגול בהתרגשות - אבל אז באולם, מפגינים פרו-פלסטינים שיבשו את ההקרנה פעם אחר פעם כשהניפו דגלי פלסטין, קראו "ישראל רוצחים" ודרשו להחרים אתהפסטיבל. "אנחנו יושבים באולם, ופתאום 'פרי פלסטין'", משחזר בריאיון ל-mako השחקן עידו טאקו, מכוכבי הסדרה. "הם פשוט קמו מהקהל בערך חמש או שש פעמים, אז הפרק הראשון לא כל כך עבר ואני צריך לצפות בו שוב".
לא הוציאו אותם מהאולם?
"הוציאו, אבל הם התחלקו והתחבאו בפנים בכל מיני מקומות שונים. הם באו מאוד מתוחכמים לסיטואציה, ארזו יפה את הדגלים ושמו אותם במקומות שונים, ואז בכל כמה דקות מישהו מהם קם פתאום".
התעמתם איתם?
"היה רגע שקמתי, אבל זו הייתה קימה שכאילו, נורא נפגעתי, נראה לי. כן, נפגעתי קצת, לקחתי את זה ללב כי אנשים עושים פה יצירה וחוגגים משהו כל כך יפה, בפסטיבל - שזו המתנה והחלום של כל יוצר - כולנו עבדנו כל כך קשה והכל מתנקז לרגע הזה, אבל אז בשביל הכלי הפוליטי שלהם הם הורסים לנו את החגיגה. זה היה לא נעים. אני בן אדם רגיש וזו סיטואציה מורכבת, אז זה צרם לי על מיתרי הלב".
אוף.
"כן, אבל בסופו של דבר יצאנו משם מחויכים ואופטימיים. אנחנו קאסט טוב והיה הרבה סתלבט. עברנו את זה בשלום, בחיוך ובאהבה, ויצאנו עם ראש מורם ועם פרס התסריט הטוב בידיים שלנו, אז אני חושב שיש לנו רק מה לחייך".
ענדתם בהקרנה את סיכת החטופים - הייתם צריכים לקבל אישור מהפקת הפסטיבל?
"לכולנו היה ברור שנענוד את הסיכה. בשום מקום אין איסור לענוד אותה - גם לא באוסקר. אני חושב שאנשים צריכים להירגע ומותר לנו להאמין במה שהלב שלנו אומר, וללבוש את זה החוצה".
אז בעצם, אם היית מוזמן לאוסקר היית עונד את הסיכה גם כן?
"אני רוצה להאמין שכן, אבל את יודעת, אני מקווה שכשאגיע לשם לא נצטרך את הסיכה הזאת יותר כי כל החטופים יחזרו הביתה, ותהיה סיכה אחת של אהבה".
מתאהב בתיאטרון
עד שטאקו יגיע לאוסקר (עניין של כמה שנים, אנחנו מהמרים עליו), בקושי יש לו רגע פנוי - אפילו לריאיון הזה, שכן מדובר בשחקן עסוק במיוחד: הוא בן 24 בסך הכל, אבל מאז התפקיד הראשון שלו בסדרה "קיבוצניקים" (2020) הוא ממש בכל מקום - בטלוויזיה עם "בלקספייס" ו"הגרמני", בקולנוע עם "החייל הנעלם" ו"קרוב אלי", בנטפליקס עם הסרט Mary (וכל זה בשנה-שנתיים האחרונות, כן?) - ועכשיו הוא גם מגיע לבמה בהצגה "החולה ההודי", שעולה בשבוע הבא בתיאטרון הקאמרי.
ולחשוב שפעם נמנעת מלקרוא לעצמך "שחקן".
"נכון. אני זוכר שדיברתי בזמנו עם אחד החברים הטובים שלי, וביטאתי בפניו את חוסר הביטחון הזה שאני לא יודע איך לקרוא לעצמי שחקן כי לא למדתי משחק, ויש לי כל כך הרבה הערכה למקצוע. אז החבר הזה סוג של נכנס בי, נתן לי כמו מעין סטירה למציאות, ואמר לי 'אחי, אם אתה לא יכול לקרוא לעצמך שחקן - מה אנשים אחרים יגידו?'. הוא הסביר שזה עניין של איך שאני משקיע בעבודה".
ואיך אתה משקיע בעבודה?
"אני נשאר הרבה זמן אחרי שהחזרה נגמרת, למשל. אני משתדל לעשות את הכי טוב שאני יכול בשביל ההצגה. תמיד אפשר לדייק יותר בתפקיד, ואם מתבקש שאתן יותר משעת החזרות - אעשה את זה".
"נפגעתי מהמפגינים בפסטיבל בצרפת. באנו לחגוג יצירה, עבדנו כל כך קשה - והרסו לנו את זה בשביל כלי פוליטי. זה היה לא נעים, צרם לי על מיתרי הלב"
"החולה ההודי", דרמה קומית שכתב רשף לוי וביים אמיר י. וולף, עוקבת אחר שגב (טאקו), בחור צעיר שיוצר קשר עם אחיו הבכור אבשלום (תום אבני) אשר ניתק קשר עם המשפחה לפני שנים, ומספר לו שאביהם חולה מאוד. "ההצגה עוסקת באהבה ובמוות, במשפחה ובטראומות משפחתיות", מספר טאקו. "אני לא רוצה לספיילר, אבל אלה נושאים שכל בית בישראל יכול להזדהות איתם. מעבר לזה, ההצגה מאוד מיוחדת כי רשף לוי המדהים כתב אותה, ונראה שבכל היצירות שלו יש את אותו קו דמיון - הן מצד אחד טרגיות ומצד שני מצחיקות".
והנושא הטרגי, שהוא גם אחד מהפחדים הכי עמוקים של כולנו - חולי של הורה - למרבה הצער לא זר לטאקו. כשהיה בן שבע אמו נפטרה ממחלת הסרטן. "אני חושב שהמוות של אמא שלי מאפשר לי בהרבה מובנים להבין את העומקים של הכאב, הכאב של הדמות שלי ושל שאר הדמויות", הוא אומר.
התפקיד בהצגה מציף לך את המוות שלה?
"תראי, זה מאוד משמעותי עבורי לעשות את התפקיד הזה כרגע בחיים שלי, בתקופה העקובה מדם הזאת, בתקופה הכואבת במדינה הזאת. בואי נגיד שלא רק המוות של אמא שלי - יש לי הרבה מאיפה לשאוב, מהמדינה שלנו, מהכאב, מהאובדן, אני חושב שאנחנו פשוט נושמים את זה היום. אז כן, זה מפיח המון משמעות כי ההצגה מדברת על מוות בצורה לא מתנצלת, בצורה מאוד מציאותית וגם נוקבת בעיניי. לשגב יש דעות מאוד ברורות לגבי מוות או לגבי חולי וחולשה, וזה מעניין לבטא את זה כרגע, לבטא את הסיפור שלי ואת הסיפור של כולנו דרך הדבר הזה - או לפחות לנסות".
יש לך זיכרונות מאמא? היית ילד מאוד קטן כשהיא נפטרה.
"כן, יש לי זיכרון שאני מחבק אותה כזה אחרי שאני נופל מהמיטה, והיא מלטפת לי את הראש. יש לי כל מיני זיכרונות דרך תצלומים, וגם יש את אבא שלי ואת אחותה שמספרים לי דברים. כן".
אתה מרגיש אותה לפעמים?
חושב ארוכות. "כן. אני משתדל להיות מאוד מחובר לעצמי ולרוח, וכשאתה מחובר לעצמך ולרגשות שלך, אז הרבה דברים פתאום צפים. אני רוצה להגיד שכן, שהיא נמצאת איתי, אבל את יודעת, You can never know".
עבורו, התפקיד ב"החולה ההודי" יהיה תפקיד הבכורה שלו בתיאטרון - והוא נרגש במיוחד לקראת הפרק החדש בחייו. "אני מחכה לזה בטירוף. מתרגש וגם לחוץ, ובעיקר מנסה לעטוף את הלחץ בעבודה קשה".
זו תהיה הפעם הראשונה שלך מול קהל חי.
"נכון. אינטואיטיבית אני מאוד אוהב קהל, אבל בחיים לא יצא לי לשחק מול קהל כי גם לא הייתי במגמת תיאטרון או בבית ספר למשחק, ופה קיבלתי מתנה אדירה ואני אעשה כמיטב יכולתי בשביל לא לאכזב. אני באמת אסיר תודה שאני חלק מזה, בכלל בקאמרי. אני הולך במסדרונות ורואה תמונות של שחקנים מהעבר, ומרגיש את כל ההיסטוריה עוטפת אותי. אני באמת מתרגש רק מלהיות בתוך החדרים האלה.
"בואי נסמן את הכתבה הזאת ככתבה שבה אני מתחיל להתאהב בתיאטרון, ובעוד כמה שנים נתעדכן ונראה איפה אני עומד מול ההתאהבות הזאת. כרגע אני מרגיש במערכת יחסים שהלוואי שהיא תמשיך ותגדל. אני מאוד מעריך את זה שלקחו עליי הימור, ויש בי רצון להוכיח ולעשות את העבודה הטובה ביותר שאני יכול, ובינתיים ליהנות כמה שיותר - ואני נהנה המון".
רואים. אני מקווה שאצליח להעביר לקוראים את האש בעיניים שלך כשאתה מדבר על זה. כאילו שזה הפרויקט הראשון שלך אי-פעם.
"אני רוצה שכל פרויקט שאעשה, ארגיש שהוא הראשון שלי - גם אם זה בקולנוע וגם אם זה בטלוויזיה או בתיאטרון, שזה תמיד יהיה אחר, מגוון, ספציפי ומרגש. מה אנחנו עושים בחיים האלה בסוף, במקצוע שלנו? זה נטו בשביל הלב שלנו, זה נטו ייעוד, זה חייב להיות מרגש. אני בגיל ובתקופה כזאת שאני פשוט רוצה לעשות כמה שיותר, ליהנות מהכל ולטעום את הדבר הזה. אני מקווה שזה יימשך כמה שיותר".
"מאחורי הקלעים יש סיפור אהבה יפהפה ביני לבין תום אבני. אני עף ומתאהב בבן אדם הזה. הוא שחקן כל כך מוכשר, ובחור כל כך אינטליגנט ורגיש. הוא אחת המתנות שלי בתוך הפרויקט הזה"
את ההתאהבות שלו בתיאטרון הוא מייחס בין השאר לשחקן שלצידו, תום אבני. "בהצגה יש סיפור אהבה יפהפה בין שני אחים שלא הכירו כל החיים שלהם, ומאחורי הקלעים יש סיפור אהבה יפהפה ביני לבין תום אבני. אני לא יודע אם זה הדדי, אבל מהצד שלי אני לגמרי עף ומתאהב בבן אדם הזה. הוא שחקן כל כך מוכשר, ובחור כל כך אינטליגנט ורגיש. הוא אחת המתנות שלי בתוך הפרויקט הזה".
ברומאנס.
"בכלל, כולם בפרויקט הזה נהדרים - מוטי כץ ושרה פון שוורצה ושאר השחקנים - כולם לקחו אותי תחת הכנף שלהם, הם מקצוענים בטירוף, מצחיקים ויש לי רק מחמאות להרעיף עליהם. אבל תום, גם מטבע התפקיד שאנחנו מתקרבים בו, אז הוא במיוחד לקח אותי תחת חסותו. הוא תומך בי ועוזר לי, מלמד אותי ולא מוותר לי, צוחק עליי ומסתלבט עליי, ובעיניי הוא שחקן פנומנלי. התפקיד שהוא עושה פשוט אדיר. אני בר מזל שדרך העיניים שלו אני מתאהב בבמה, וזה כיף גדול. לפני כמה זמן באתי אליו לעשות חזרות ולירז (צ'רכי, אשתו של אבני - מ.ד) הכינה לי סטייקים עם בטטה. היה פנאן וטעים מאוד".
תיזהר, הוא עוד יקרא לך לעשות בייביסיטר לבנות שלו.
(צוחק) "אין לי בעיה. מה שתום יגיד לי אני אעשה בשבילו. אני רק לא בטוח שהוא ירצה. הוא למד להכיר אותי מספיק טוב, ואני אהיה כמו הדוד המטורף הזה - אתן להן מלא ממתקים ואשים להן סרטי אימה".
החייל הנעלם שהפך לטייס
"הגרמני" מתרחשת בשנת 1970, ועוקבת אחר אורי (אוליבר מסוצ'י) ואנה (אניה בוקשטיין), זוג ניצולי שואה שהקימו משפחה בקיבוץ ישראלי. השניים מנסים להשאיר את העבר מאחוריהם, עד שהמוסד מגייס את אורי בניגוד לרצונו עבור מבצע לאיתור יוזף מנגלה. טאקו מגלם את איתן, בנם של אורי ואנה, טייס בחיל האוויר. "איתן הוא טייס כריזמטי, שמתחיל את הסדרה כנסיך של הקיבוץ, הקרם דה-לה קרם של החברה הישראלית, ואז מגיעה מפלתו. אחלה תפקיד עם כמה סצנות אינטימיות".
כן, כבר בשלב מוקדם רואים אותך בסצנה *מאוד* אינטימית.
"מה חשבת עליה?"
שהיא מאוד נועזת - זאת גם הסצנה הראשונה שלך בסדרה.
"נועזת את אומרת. תראי, אני אוהב לעשות דברים חדשים ושונים, וסצנת סקס כזאת זה משהו שעדיין לא עשיתי. היו לי סצנות אינטימיות, אבל לא כזאת. זה היה מגניב, וזה בא כדי לספר את הסיפור. החלטנו ללכת עם זה עד הסוף ולעשות את זה כמו שהדמות הספציפית הזאת הייתה עושה סקס".
איך היה לצלם אותה?
"מצחיק בטירוף. הרגשתי ממש בנוח. אני אוהב כל דבר שיש לו הצדקה - ולזה יש הצדקה. אני מרגיש בנוח. חוץ מזה, רוצה לשמוע קטע?".
כמובן.
"כשהפרק הוקרן בפסטיבל בצרפת, עם כל המחאה, אז בסצנות סקס שלי כולם סתמו את הפה. לא הייתה פעם אחת שמישהו הפריע. אז בסדר, נו, נראה שגם להם יש און".
מצאנו את הפתרון לשלום עולמי.
"בדיוק! זה מה שיאחד את העולם, חבר'ה, קצת אינטימיות!".
ההורים שלך בסדרה נמנעים מלדבר על עברם. אתה, כנכד לניצולי שואה, שמעת סיפורים מסבא וסבתא שלך על התקופה?
"הם לא היו בחיים כשהייתי חי, אבל שמעתי סיפורים מההורים. סבתא שלי הייתה ילדת מנזרים, יש לה סיפור מטורף, וסבא שלי היה צייד נאצים אחרי השואה. אני בא משושלת מגניבה ואני עושה את השירות שלי בדבר הזה כדי לספר את הסיפורים של דורות ההמשך.
"אנחנו מדינה מאוד מצולקת ואני מרגיש שיש לי מקום שאני מאוד גאה בו, בדור הזה, בתפקידים שלי ובחיים שלי, של לספר את הסיפורים האלה. אני שמח שנולדתי בארץ כדי לספר את הסיפורים הכל כך חשובים ורלוונטים האלה. יש פה שפע של דברים שצריכים להיאמר, דברים שצריכים להיחקק ודברים שצריכים לזכור, מכל כך הרבה זוויות - יש פה אינסוף של יצירה וסיפורים, וזה תענוג להיות חלק מהתעשייה הזאת, למרות שלפעמים זה גם סיוט".
למה סיוט?
"כי כל דבר בחיים הוא גם סיוט וגם תענוג, לא?".
אולי הסיוט בשבילך זה לעשות אודישנים?
"אני מת על אודישנים".
השחקן הראשון שאומר את זה.
"אני חולה על זה כי זה ישר שם אותי בעמדה שאני נכנס למוד מסוים שאני אוהב להיות בו. בסך הכל אני אוהב את המקצוע".
"אני משתדל להיות מאוד מחובר לעצמי ולרוח, וכשאתה מחובר לעצמך ולרגשות שלך, אז הרבה דברים פתאום צפים. אני רוצה להגיד שכן, שאמא שלי נמצאת איתי, אבל את יודעת, You can never know"
זו לא הפעם הראשונה שבה טאקו עלה על מדים עבור צילומים. הוא כבר עשה זאת בסרט "החייל הנעלם" עליו קיבל מועמדות לפרס אופיר בקטגוריית השחקן הטוב ביותר. בסרט, שבאופן אירוני או מצמרר צולם הרבה לפני 7 באוקטובר, הוא גילם חייל שנמלט משדה הקרב בעזה וכולם משוכנעים שהוא נחטף.
איך זה עבורך לצפות בסרט הזה עם המציאות הנוכחית של היום?
"אני גאה בו יותר ממה שהיה אפילו, כי הוא מצליח לגולל איזשהו צד של הגבריות הישראלית שלא סופר הרבה פעמים פה, את הצד הפחדן, המחזיק יותר מדי עד שהוא מתפרץ, קצת מנותק רגשית אבל ברור לך בעיניים שהוא מרגיש המון. צד שרוצה חיבוק. אני מאוד גאה להיות הפנים של הגברים שרוצים חיבוק. יש הרבה דמויות כאלה בארץ, ואני שמח להיות חלק מהאנשים שמספרים את הסיפורים האלה".
בדרך להוליווד עוצרים בברלין
סרט נוסף שבו הוא כיכב בשנה שעברה הוא גם "מרים" (Mary) שעלה בנטפליקס, עם נועה כהן ואנתוני הופקינס. עם כל הכבוד להפקה הבינלאומית והעבודה לצד שחקן מוערך כמו הופקינס, הביקורות די קטלו את הסרט - וגם הצופים לא ממש עשו לו חיים קלים, כשרבים מהם קראו להחרים אותו בגלל שרוב הקאסט (שמנה גם את אורי פפר, מילי אביטל והילה וידור) היה ישראלי.
המחאה הגיעה גם אליך?
"קצת. את רוב התגובות קיבלה נועה, אבל בגלל שאני והיא עושים צחוקים, ובגלל שאנחנו אנשים בוגרים, ידענו להסתכל על הדברים בחיוך ולא לקחת ברצינות יתרה את החיים האלה. היו לנו הרבה שיחות הומוריסטיות על העניין, ולא נתתי לזה להשפיע עליי יותר מדי. בסירייס מאניה המחאה הייתה בפרצוף, אז היה לי קשה יותר להתעלם".
הסרט לא התקבל הכי טוב בקרב המבקרים.
"וואי, תקשיבי, ביקורות לא מגרדות לי. אני בעד החוויה, אני עושה את זה בשביל החוויה ובשביל הקהל. זה מדהים לקבל ביקורות טובות - ואולי אני מבושם קצת כי בביקורות על 'מרים' פרגנו לי יחסית... אבל אני גם לא עיוור, ידעתי לאן אני הולך, מה התוכן שאני עושה ומה הפגמים שבדבר, ואני חושב שהצלחנו לעשות את התוצאה הכי טובה של המוצר הזה. היה פה מוצר שעלה כמה לבלים, ובסופו של דבר הוא מעביר סיפור. בשבילי זו הייתה חוויה אדירה וכיפית שפתחה לי דלתות".
מתכנן קריירה בהוליווד?
"בטח, שיהיה כיף, טיפה גיחות, טיפה נסיעות. מאוד טוב לי כרגע בארץ, אבל אני מתכנן להרחיב את האפיקים שלי. כרגע אני בעיקר אסיר תודה על מה שיש לי".
"אני מאוד גאה להיות הפנים של הגברים שרוצים חיבוק. יש הרבה דמויות כאלה בארץ, ואני שמח להיות חלק מהאנשים שמספרים את הסיפורים האלה"
לאחרונה הוא הצטלם לסרט חדש בהפקה ישראלית-גרמנית, עליו דווח לראשונה ב-mako, על קשר הנרקם בין נהג מונית פלסטיני לצעיר ישראלי שמתגורר בברלין. גם כאן הוא ניסה להביא את השלום: "במסגרת הצילומים נסעתי במלא מוניות עם נהגים פלסטינים", הוא מספר, "ואולי זה המזל שלי או האנרגיה שאני מושך אליי, אבל כל שיחה שהייתה לי שם הייתה מדהימה - דיברנו על התקרבות ועל אהבה בין אנשים.
"את יודעת, בסופו של דבר, בשיחות האלה שמו את האצבע המאשימה לארגון טרור או לממשלה שלנו, וזה קצת מסיר אחריות מהפרט, מהאדם הקטן - שאלה אנחנו שסובלים מהכל. האזרחים סובלים מהכל. כשאתה מדבר עם בן אדם פנים מול פנים, אתה מסתכל לו בעיניים ואתה מרגיש את האנושיות שלו, אז לאנשים יותר קשה לזרוע שנאה כשאתה מחייך אליהם, וקל יותר לסיים את השיח בחיוך. יוצאים מהשיחה עם מחשבה של, 'וואלה, הם גם בני אדם'".
והנה שוב אתה מביא את הפתרון לשלום עולמי - הצלחת לקרב לבבות של נהגי מוניות פלסטינים.
"לתחושתי כן, אבל יכול להיות שאני נאיבי".
אתה מאמין בדו קיום?
"אני מאמין ב... לא יודע, אני מאמין שחייבים למצוא דרך שבה כל בני האדם יוכלו לחיות באיזושהי הרמוניה, ואני מקווה שאצליח לראות את זה קורה עוד בדור שלי. אני לא יודע איך, למזלי אני לא פוליטיקאי. אני מספר סיפורים, ואני אשמח לספר את הסיפורים לפה או לשם, לאן שהרוח תנשוב".
ונסיים עם השאלה שכולכן חיכיתן לה - מה הסטטוס הזוגי שלו? אז אחרי זוגיות קצרה, טאקו מעדכן שהקשר לא צלח ומזה חמישה חודשים שהוא רווק. ובדיוק בשנייה שבה אני שואלת אם בנות מתחילות איתו באינסטגרם, קופצת לו התראה - ואחת העוקבות שלו מציעה לו לצאת לדרינק.
אתה עונה בדרך כלל לפניות כאלה?
"מדי פעם, לפעמים כן ולפעמים לא. אני פתוח, אני בן אדם של אנרגיות, אבל לפעמים אני כאילו לא כל כך בספוט הזה... אני זורם, מנסה לזרום על החיים ופשוט ליהנות. אהבה זה הדבר הכי יפה בכדור הארץ ואני מייחל אליו, אבל לא מחפש אותו - במיוחד שאני נשוי כרגע לתום אבני".
צילום: אור דנון | סטייליסט: שי מיכאל | שיער: יוסי לוי