מעטים הסופרים שיכולים לטעון כי ספריהם השפיעו על דור שלם, אך סוזן קולינס, מחברת סדרת "משחקי הרעב", היא אחת מהם. לא רק שהטרילוגיה המקורית הייתה לרב מכר, היא גם שברה את הקופות עם ארבעת הסרטים בכיכובה של ג'ניפר לורנס, ויתרה מכך - כאשר קולינס החליטה לכתוב ספר נוסף באותו העולם (שעלילתו מקדימה את סדרת "משחקי הרעב") גם זכויותיו נקנו והפכו לסרט. כל זאת מבלי שציינו אפילו כי דמותה של קטניס אווארדין הפכה לסמל לדמות נשית חזקה, וגידלה דור שלם שחיפש ספרי נוער עם נשים פייטריות.
ההצלחה של הספרים, הסרטים, וסוזן בעצמה היא אחת הסיבות לכך שהספר "זריחה על האסיף" הפך לאחד הספרים המצופים ביותר בשנת 2025 - ולא רק על ידי בני נוער.
ב"זריחה על האסיף" חוזרים לפאנם, מדינה שקמה על חורבותיה של ארצות הברית, ואל אירועי משחקי הרעב של הגמול הרבעוני השני - משחקי הרעב ה-50 במספר, כך שהספר מתרחש בנקודת ביניים: לפני הטרילוגיה המקורית, אבל אחרי ספר הפריקוול (שמתרחש במשחקי הרעב העשיריים).
למי שלא זוכר, משחקי הרעב הם משחקים קטלניים ביותר ואכזריים במיוחד שבהם נשלחים לזירה מועמד ומועמדת מכל אחד מ-12 המחוזות כדי להילחם זה בזה עד מוות. הסיבה? פעם, לפני 60 שנים, המחוזות התחילו מלחמה מול הקפיטול, הפסידו - וככה מזכירים להם את זה בכל שנה באמצעות האדרת הקפיטול והשפלת המחוזות. הפעם, כדי לחגוג את שנת היובל של המשחקים, הוחלט להכפיל את מניין המתמודדים, כך שהמשחקים - שממילא קשים - הופכים לכמעט בלתי אפשריים כאשר המנצח צריך לגבור על לא פחות מ-47 ילדים אחרים כדי לשרוד.
הספר מסופר מנקודת מבטה של שחקן שאנו מכירים כבר מספרים קודמים בסדרה - היימטיץ' אברנת'י. היימטיץ' מוכר לקוראים בעיקר בתפקידו בתור המדריך השיכור של קטניס ופיטה בשני הספרים הראשונים בטרילוגיה, וגם בתור דמות מפתח בספר השלישי. אבל בספר הזה הוא לא האדם הבוגר, הציני והאלכוהוליסט שזכור לקוראים, אלא נער צעיר שרק רוצה לחגוג את יום הולדתו (שהוא במקרה גם יום האסיף) עם בת זוגו, ואולי לאכול משהו טעים לארוחת הערב. אם במקרה לגמרי הוא לא יצטרך לעבוד באותו היום - זה בכלל יוכתר כיום ממש מוצלח. לצערו, התוכניות שלו משתנות כאשר הוא נאלץ להשתתף במשחקי הרעב, שמהם, סביר להניח, לא יחזור בחיים.
אברנת'י היימטיץ' הוא סך הכל גיבור לא רע. הוא חכם (אבל לא מדי), יש לו מטרות ברורות כבר מההתחלה והוא אפילו אידאליסט במובן מסוים, כזה שמבין שהוא כנראה לא עומד לשרוד את המשחקים אבל בכל זאת רוצה להשאיר חותם. יותר מסתם חותם - הוא רוצה להצליח ולהעביר מסר. את המסר הוא מכוון גם לקהל בבית, אבל גם באופן כללי לאזרחי פאנם, המדוכאים על ידי שלטון הקפיטול. ומה אם הוא לא יצליח להעביר מסר? אז לפחות הוא לא רוצה לאפשר לקפיטול להשתמש בו.
הקוראים הוותיקים של הסדרה ייתקלו לא רק בחזרה לפאנם ולמשחקי הרעב, אלא גם בחזרה מנחמת למחוז 12 הנחשל ממנו יגיעו בעתיד גם קטניס ופיטה. החזרה מאפשרת אזכור של המקומות המוכרים והאהובים, והקוראים יזכו גם לפגוש דמויות אהובות רבות מהספרים הקודמים, בגלגול חיים קצת מוקדם יותר - אך לא פחות מרתק שלהם. לעומת הספר הקודם בעולם (האחד שהתמקד בנשיא סנואו), זה הנוכחי מתמקד רובו ככולו במשחקי הרעב, ומסופר מנקודת המבט של מתחרה בהם - כולל הנסיעה ברכבת, הראיונות, התלבושות, וכמובן המשחקים עצמם. ממש לא מדובר בספר שנמרח או נמתח יתר על המידה - הספר מלא באקשן מתחילתו ועד סופו, עם נגיעות של נוסטלגיה בעבור מעריצי הסדרה המקורית.
באופן לא מפתיע, דווקא דמויות המשנה של הספר הן אלו שמצליחות לגעת בקורא (כאשר ברור שהיימטיץ' שורד את המשחקים). התחושות שעולות בקורא הן גם כלפי הדמויות המוכרות, אלו ששמותיהם או אנקדוטות קצרות מחייהם אוזכרו כבר בספרים קודמים בסדרה, וגם אלו החדשות שמצליחות להשיג את ייעודן האמיתי - סחיטת רגש מהקוראים, הדגשת האכזריות של הקפיטול, וחיזוק חוסר ההוגנות בעולם שאותו בנתה קולינס.
אצל קולינס כמו אצל קולינס, המסרים של הספר מצליחים להיות פוליטיים אבל גם נגישים בעבור בני הנוער אשר קוראים אותו, ומוסווים בזעם נעורים ישן וטוב, מהסוג שיושב כמו שצריך רק על דמויות מעטות וחייב להיות מכוון למקומות הנכונים. במקרה הזה, ובעיקר עקב הסיטואציה הבלתי אפשרית שאליה המשחקים זורקים את היימטיץ', הזעם יושב בול. אפילו יותר כאשר חלקו מכוון לנשיא סנואו, דמות שהקוראים כבר אוהבים לשנוא - למרות הניסיון לצייר אותו כאנושי ב"בלדה לנחשים וציפורי שיר".
"זריחה על האסיף" מתאים גם בעבור קוראים שלא נחשפו לעולם של קולינס ויכול להוות ספר כניסה, אבל בעבור הקוראים הוותיקים מדובר בממתק של ממש - כאשר הם יגלו פרטים רבים על דמויות אהובות, והספר אפילו יסגור כמה קצוות ותעלומות אשר נותרו פתוחים בספרים הקודמים. במקרה הזה לא מדובר רק בספר המשך, ואפילו לא בספר שמנסה להמציא את הגלגל, אלא ממש בחזרה למקורות של קולינס - גם בעלילה הכללית וגם בסגנון הכתיבה. הספר מצליח לרתק את הקורא ומבהיר כי הקסם של הטרילוגיה המקורית לא אבד, וכי אפילו בהינתן שהסוף ידוע כל כולו מראש הסיפור עצמו יכול להיות כיפי, מפתיע, סוחף ואפילו מרגש. קולינס בהחלט מחזירה את הדיסטופיה לאופנה, ובתקווה איתה את ההצלחה המטאורית של ספרות הנוער, שדעכה בשנים האחרונות.