מעטים הפרקים הראשונים שעומדים מושלמים בפני עצמם כמו זה של "חנות הצעצועים המכושפת". כתיבה נהדרת, אווירה ממגנטת, הומור מפתיע וסימבוליות ברורה הופכים את הפרק הראשון לסיפור קצר שיכול לעמוד בפני עצמו. כל האלמנטים האלה ממשיכים איתנו לעומק הרומן, אבל ככל שהוא מתפתח התמונה הופכת בהירה פחות. המעשייה האפלה הזו תלך לאן שהיא רוצה - ולקוראים המכושפים לא תהיה ברירה אלא להתלוות אליה עד לעמוד האחרון.
זהו הרומן השני של הסופרת הבריטית אנג'לה קרטר, והוא פורסם במקור בשנת 1967 - כשקרטר הייתה רק בת 27. כעת הוא מתורגם לעברית לראשונה. עד מותה מסרטן בגיל 51 הספיקה קרטר לפרסם עוד יצירות רבות בשלל ז'אנרים, המפורסמת שבהן (והיחידה שתורגמה לעברית) היא "חדר הדמים", אוסף עיבודים למעשיות ידועות עם טוויסט פמיניסטי.
ראיית העולם הפמיניסטית נוכחת כבר בפסקת הפתיחה, שבה הגיבורה שלנו, מלאני בת ה-15, עומדת מול המראה ומאוננת. התיאור הספציפי הזה לא הזדקן טוב - תיאור המסע בין "רכסי הריה" ו"נבכיהם הלחים של עמקיה הנסתרים" נחווה כמביך קמעה - ומצד שני, עוד לפניו קורצת המחברת בהומור אירוני לשיר של ג'ון דאן על גילוי אמריקה, כך שאין לדעת, אולי גם אז הקרינג' היה מכוון. הערת השוליים שמגיעה במשפט השני, אגב, היא הראשונה מתוך עשרות הערות שמסבירות רפרורים של קרטר לשלל יצירות קלאסיות, וזה המקום להחמיא למיכל אלפון על התרגום האלגנטי.
בכל אופן, מלאני מאוננת, ובלילה מנצלת את העובדה שהוריה לא בבית כדי להתגנב לחדרם ולמדוד את שמלת הכלולות של אמה. דחף לא מוסבר קורא לה לצאת עם השמלה לגן - אלא שאז הדלת ננעלת עליה, והיא מבינה שהיא בצרות. כשמברק מתקבל בבוקר המחרת, מלאני לא צריכה לפתוח אותו כדי לדעת את תוכנו: הוריה מתו בתאונה מסתורית, והיא ושני אחיה הפכו ליתומים.
מלאני נשלחת יחד עם ג'ונתן בן ה-12 וויקטוריה בת ה-5 לביתו של הדוד פיליפ, אחיו של אמה, שאותו לא פגשה מעולם. זהו טיפוס איום ואכזר, שכל חיבתו מוקדשת למלאכתו בלבד: יצירת צעצועים מקוריים, מושקעים - ומקריפים למדי. אשתו מגי לקתה באילמות ביום חתונתם, ונקודת האור היחידה בבית העני והאומלל הם שני אחיה הגרם עמם, פרנסי השתקן ופין הפטפטן. למרות היותו פוזל, מסריח ומטונף, מלאני מבחינה במתח בינה לפין, ומבינה - בחשש - שיכול להיות שחלק מהפנטזיות שלה עומדות להתגשם מוקדם מהצפוי.
האווירה היא של מעשייה גותית, והיא משכנעת כל כך שכל אזכור לטכנולוגיה מודרנית תופס את הקורא לא מוכן. קרטר מתגלה כאן ככישרון אדיר וכהשראה ברורה לסופרים כמו קלי לינק וניל גיימן (שמחמאותיהם מצוטטות בגב הכריכה). הכתיבה המוכלת והמאופקת שלה קמה לחיים בזכות הומור אירוני מפתיע ואינספור תיאורים מקוריים ומבריקים. לא משנה על מה היא כותבת, זה פשוט תענוג.
קרטר מרשימה את הקורא עם כתיבה מיומנת, בקיאות בכתבים קלאסיים וקריצות לשלל מעשיות ישנות, ביניהן "כחול הזקן", "הנסיכה והצפרדע", "היפהפייה הנרדמת", "זהבה ושלושת הדובים" ועוד. היא מנווטת את העלילה ביד בוטחת שמעוררת אמון מוחלט. וטוב שכך - האמון הזה עוזר לקורא לצלוח את המערכה האמצעית שההתרחשות בה לא רבה, ומקהה את חוש השיפוט שלו בהגעה לסוף הדרמטי, שלא ברור מה אמורים לקחת ממנו.
כל הכלים לניתוח העלילה כבר שם, אחרי השקעה רבה ביצירת סצנות סמליות בבירור ובטוויית רשת ענפה של קשרים תרבותיים. ובכל זאת, משהו לא מתחבר. הגיבורה מגלה את עצמה רגשית ומינית; הדמויות המדוכאות החליטו לעשות מעשה כדי לשנות את מצבן; סוד משפחתי גדול נחשף. מה שחסר הוא שיפוט מוסרי בנוגע למה שנחשף, שאותו מקבלת מלאני בשוויון נפש. אחרי עלילה שלמה שבה צוירה חלוקה ברורה ואף ילדותית לרעים (הדוד פיליפ) ולטובים (כל השאר), היעדרו של השיפוט המוסרי מרגיש משמעותי - אבל לא נראה שזו הייתה כוונת המחברת. או אולי כן?
הבלבול הזה גורם לקורא להסתכל אחורה ולשים לב לעוד כמה דברים שחמקו מעיניו. הדוד פיליפ, למשל, הוא נבל די משונה - למרות אכזריותו הרגשית והפיזית, מדובר בגבר מבוגר שהדרמה הגדולה בחייו היא מופע ביתי של תיאטרון בובות. הזיה דרמטית של מלאני מתייחסת בבירור למעשייה ספציפית (שגרסה אחרת שלה מצורפת משום מה לסוף הספר, אחרי ההערות), אבל לא נקשרת לשום דבר שבא אחריה. והאם באמת היה הוגן לרדד כך את דמויותיהם של האחים הקטנים ג'ונתן וויקטוריה, שמוצגים כילד חנון שחי בעולם משל עצמו וכילדה חסרת בינה?
ואז מתגלה האפקט המדהים באמת: החסרונות האלה לא גורעים מהטקסט, אלא רק מוסיפים לכוח המשיכה המסתורי שלו. מה שמבדיל בין אגדה לילדים לאגדה למבוגרים, מציעה קרטר, היא שאגדה למבוגרים לא זקוקה למוסר השכל. רק צריך שהקיום המעוות, המהפנט, המכושף שלה ימשיך לחיות במוחם ללא הסבר.
"חנות הצעצועים המכושפת", אנג'לה קרטר | תרגום: מיכל אלפון | הוצאת עם עובד | 240 עמודים