"שיעורים בפיתוח קול", הרומן הראשון של דורית רביניאן מזה יותר מעשור, הוא ספר צנום למדי. ב-180 עמודים בלבד היא פורשת סיפור בתוך סיפור, קופצת בין זמנים ומשנה את הפוקוס מספר פעמים. על הנייר זה נשמע כמו הספק מרשים; רק בדיעבד מבינים שלמרות הממדים הצנועים, זו יצירה שנמתחה הרבה מעבר למידותיה - ושהייתה יכולה בקלות להיות כתבת מגזין ולא יותר.
הספר הוא למעשה סוג של ממואר - גילוי שמעלה חששות כבדים לנוכח העובדה שהתקציר בגב הכריכה רומז בבוטות לגילוי עריות. האם המעשה האסור התרחש? יש משהו עמום או לפחות עגום מוסרית בניסיון למכור כתב יד תוך שימוש בטקטיקות צהובות כאלה. אבל זה בדיוק מה שעושה החלק הראשון של הטקסט: תקציר עלילתי של רומן גנוז שאותו כתבה רביניאן בשנות ה-30 לחייה, ושנקרא גם הוא "שיעורים בפיתוח קול".
הרומן סיפר על גיבורה ישראלית הלומדת משחק בניו יורק. במשך כל חייה היא הייתה קרובה מאוד לאחיה הקטן, עד שנפערה ביניהם תהום: הוא התחתן וחזר בתשובה, והיא עזבה את הארץ. רגע אחרי שהיא מתקבלת לתפקיד ראשי במחזה נחשב, הגיבורה מקבלת שיחת טלפון המבשרת כי אחיה חלה ונמצא בתרדמת. היא חוזרת מיד לישראל, וכאן מגלה שמשפחתה - ובעיקר המשפחה של גיסתה - מתנכרת לה. הסיבה? בכולם מקננת אמונה עמומה שהגיבורה היא זו שאשמה במצב, מפני שבילדותה היא "אהבה את אחיה יותר מדי", ובכך הביאה עליו עין רעה.
האם העלילה משכנעת מאוד? לא. אחרי הכל, רביניאן החליטה לגנוז את הספר. ובכל זאת, יש משהו מהפנט בדרך התמציתית והקצבית שבה היא מתקצרת רומן של 360 עמודים ל-60 בלבד. אין זמן להתרפקויות מיותרות, לדימויים רגשניים, לצלילה למעמקי הזיכרון; הסיפור דוהר קדימה, ואיתו הקורא, שתוהה לאן כל זה הולך.
בשליש הספר הטקסט עושה זום-אאוט פתאומי: מהעלילה הבדיונית אל הסופרת שכתבה אותו. מתברר כי רביניאן עבדה על הספר הגנוז במשך חמש שנים ואף קיבלה עליו מקדמה של 100 אלף דולר, אולם בסופו של דבר היא החליטה שהיא לא מסוגלת לפרסם אותו - ולא הצליחה להבין למה. כמו שאפשר לצפות, מתברר כי העלילה הבדיונית ישבה על טראומת ילדות אמיתית, שאותה רביניאן איכשהו הצליחה להדחיק (וראוי לומר, רק כדי להרגיע את הגולשים המתוחים - אל דאגה, שום גילוי עריות לא התרחש במשפחתה).
סיפור הרקע על כתיבתו של הרומן הגנוז והסיבה האמיתית לגניזתו לוקח עוד עשרה עמודים בלבד. בכל שאר הספר רביניאן צוללת לזיכרונות ממשפחתה, ובעיקר מאביה המנוח. למה, בעצם, המהלך הזה מוצדק? הקשר התמטי שלו לעיסוק במשפחה ובמשפחתיות נרמז, אבל לא קורה שום דבר שהופך אותו למוצק. הסצנה החזקה ביותר בכל שאר הטקסט היא בכלל חלום, שעליו רביניאן מתנצלת שוב ושוב כאילו עצם העלאתו על הנייר היא תועבה שאין לתאר, ולא הרעיון המעניין ביותר שלה מזה עשרות עמודים.
זו בדיוק הבעיה: רביניאן בטוחה שהסיפור דרמטי ומעניין הרבה יותר משהוא באמת. במעבר לחלקי הממואר, הכתיבה שלה חוזרת להרגלה - וזה לא מלהיב אלא מעייף. התיאורים שחוקים, המתרחש לא מעניין, והאווירה הכללית היא של התפלשות בזיכרונות פינת התרברבות. מבחינה תיאורטית, הרעיון של הספר מקורי ומסקרן: הסתכלות על הספרות (ובהשאלה, על הלשון) כחומר גלם למציאות, ולא להפך. אבל אחרי שקיבלנו את ההסבר האמיתי לגניזתו של הספר, רגש אשמה שמקונן בה מאז ילדותה, לא קורה שום דבר נוסף - רק עשרות עמודים של זיכרונות ילדות שמוצגים כרלוונטיים למרות שהם לא, וסיום סמלי כביכול שעצם קיומו של הספר הזה סותר אותו לחלוטין.
חלקו הממוארי של "שיעורים בפיתוח קול", שמהווה למעשה את רובו, היה יכול לעסוק בשאלות מעניינות - כמו איך הגיבו הוריה הבוגרים כשסיפרה להם על טראומת הילדות שלה, או איך בדיוק זו קשורה להחלטתה להיות אל-הורית. בסיום הקריאה התחושה היא לא שרביניאן החליטה במודע להתחמק מהן - אלא שהיא פשוט לא לגמרי הבינה על מה היא כותבת. היא סמכה על הקוראים שיקשרו בעצמם בין חלקי הספר השונים, אבל השלם לא גדול מסך חלקיו. הוא אולי שווה להם, וגם זה בקושי.
"שיעורים בפיתוח קול, דורית רביניאן | הוצאת עם עובד | 180 עמודים