סרן אמתי צבי גרנות ז"ל, מפקד צוות בגדוד 75 של עוצבת סער מגולן, נהרג מירי נ"ט סמוך למוצב נורית שבגליל המערבי, סמוך לגבול עם לבנון, ב-23 באוקטובר 2023. בן 24 היה בנופלו.
מאז שהיה בן 18 כתב גרנות יומנים אישים ובהם חקר את חייו, את ערכיו ואת משמעות קיומו. את היומנים מצאו הוריו לאחר נפילתו, ובחודש שעבר הם הוציאו לאור מבחר מתוך כתביו אותם ערך אביו, הרב תמיר גרנות. לצד כתביו של אמתי, הוסיף האב ביאורים ומחשבות משלו, ואילו האם אביבית איירה בהשראת כתיבתו. התוצאה היא הספר "חולם ולוחם", ספר שהוא מעין דיאלוג בין ההורים לבנם, בין עבר להווה, בין כאב לתקווה.
תהליך, משבר וגעגוע
בניין האישיות הוא תהליך איטי, קשה, הנמשך שנים. אמתי מלמד אותי בחייו וביומניו שהתהליך הזה חייב לצמוח מתוכו של האדם, מפנימיותו. נחוצה לו הקשבה מתמדת פנימה, לקולו של הלב, למה שעובר עליו, התבוננות על מה שפנימי ושייך אליי, ומה שחיצוני ואינו מתאים - ואט אט הולכת העצמיות ומתגבשת. בדרך הזו יש לא מעט ניסיונות, ולא תמיד זה קל. אמתי כותב:
לאדם יש סימן בחיים שלו אם הוא מבקש משהו אמיתי, אם המניעים שלו טהורים... אם יש קשיים בדרך והוא נתקע ונופל - אם יש כעס או תסכול, אז משהו פה לא חלק, או במבוקש או במבקש.
הסימן לאדם שהוא רוצה משהו אמיתי, זה שבקושי ובשבר הוא לא יכעס ולא ימאס בדרך, אלא יוצף בגעגוע, געגוע עמוק של הנשמה, המבקשת תמיד להיות גדולים יותר, מלאים בטוב.
אל תטעה, יהיו קשיים. לא תוכל לעקוף אותם. השאלה היא מה קורה בתוך הקושי, בתוך המשבר. כשהתהליך אמיתי, כשהמניעים טהורים, המשבר מציף געגוע, רצון עמוק להתקדם, ואתה רוצה למצוא דרך לגדול מתוך המשבר. כשיש קושי ואתה מגייס את כוח הרצון שלך כדי לגבור עליו, זה ביטוי של בריאות, של בקשה אמיתית.
כשמשבר מוליד כעס או תסכול, אומר אמתי, זה סימן לאחד משני דברים - או שהמניעים שלך אינם טהורים, שאינך רוצה באמת, או שאפילו אם הרצון שלך אמיתי אבל מה שאתה מבקש לא שלם או לא נכון לך, הדבר לא יצליח ויוליד רגשות שליליים: "משהו פה לא חלק, או במבוקש או במבקש".
לכל אחד מאיתנו יש רצון חזק להשתנות, לתקן את המידות, לבנות אישיות שלמה. לא תמיד יש לנו סבלנות לתהליך. אנחנו רוצים שזה יקרה מהר, חלק, אנחנו רוצים לחוש את השינוי, ואנחנו מתוסכלים כשזה לא קורה מספיק מהר. פעמים רבות התסכול גורם לנו לוותר על התקדמות ממשית ולהסתפק בחוויה של התקדמות, בשינוי חיצוני שאין לו בסיס אמיתי פנימי. אנחנו משנים הרגלים, מחליפים בגדים, משנים התנהגות, אבל זה לא עמוק, לא מבטא שינוי פנימי עמוק:
השינוי הפנימי האיטי.
להיזהר מאוד משינויים חיצוניים שמבלבלים, שגורמים להרגיש שמתרחשת התקדמות, שאתה עובר תהליך אבל בעצם לא קורה כלום.
לתהליך הפנימי, לעבודת המידות, לוקח זמן. זה תהליך איטי, ואי אפשר לגרום לו לקרות בכוח. כל העבודה היא מסביב: המון לימוד, השקעה ותפילה, ודברים מתרחשים מבפנים. הרצון משתנה, מתקדם, המידות מתעדנות.
צריך לא לבלבל בין שינוי חיצוני - הרגל, לבוש, מקום והתנהגות - לבין שינוי פנימי.
לא בגלל הסביבה, אלא מכיוון שהדבר עלול להטעות! אני עלול לחשוב ולהרגיש ששינוי והתקדמות מתרחשים, בעוד שלמעשה דבר אינו קורה. לכן יש להקפיד כל העת שהמבט יישאר ממוקד פנימה על עצמי, שאני לא נחפז לשינויים קלים, מהירים וחיצוניים, אלא רק למה שהוא אמיתי ושמביא עימו התקדמות אמיתית.
חירות ועצמיות
החירות הפנימית היא נקודת המוצא להתפתחות אישיותו של האדם ולצמיחתה. חירות אין פירושה "אני עושה מה שבא לי" או "מה שאני רוצה" במובן השטחי. ביכולתי לבחור לעשות "מה שבא לי" ו"מה שמתחשק לי" וכלל לא להיות בן חורין. שימו לב לצורתו של הפועל בביטויים הללו, שהוא פועל מבחוץ פנימה. משהו בא לי, כלומר, ה"משהו" הזה תופש אותי, מבקר אצלי במקרה ותובע את ביצועו. כך גם המתחשק לי, המתאר חשק הפועל עליי, כאילו החשק מתחשק מעצמו ואני נענה לחשק. לא אני הוא החושב, הרוצה ופועל, אלא דבר מה אחר מפעיל אותי. זה יכול להיות רגש, פיתוי, רעיון שהעלה מישהו, לחץ חברתי, הזדמנות ועוד, אבל בכל מקרה אין זה אני. אדם מושפע רבות מתנאי הסביבה, מהחברה, מהתרבות ומחוויות מזדמנות. כל אלה מכבידים על חירותו ומערפלים אותה. כדי להיות בן חורין, על האדם ללמוד להיות לבד, כלומר, לבנות את עולמו הפנימי בעצמו ומעצמו. לבדיות אינה בדידות. אני יכול ורוצה להיות חברותי, קשור לאנשים, אבל איני רוצה להיות תלוי בהם. הקשיבו לאמתי:
אדם בסופו של דבר חי "לבד". אולי "לבד" זו לא הגדרה טובה, אבל בסוף אדם חי את עולמו הפנימי. עכשיו, חס וחלילה, אדם לא אמור להיות אגואיסט. הוא יוצר קשרים והוא חי בעולם, אבל הנקודה היא שרוב הדברים האלה משתנים ולא קבועים, והם גם לא תמיד בבחירה מלאה של האדם. לכן אדם בקלות יכול להרגיש בודד ומסכן.
למדתי מסבא שלי שהעולם הפנימי של האדם הוא כל כך עוצמתי, כך שהוא נותן לאדם חופש ושחרור מכל תלות שהיא. דווקא מתוך השחרור הזה צומח החיבור הכי גדול ואדם מתמלא אהבה לכול.
השחרור מתלות באנשים מאפשר קשר בריא, שבו איני צריך לקבל מהחברה אישורים, כי האישור נמצא אצלי, ואז האהבה שאני נותן ומקבל איננה תלותית. היא מאפשרת "להיטען" אבל לא ל"הישען" על הזולת.
סבו של אמתי, הסופר דוד בן יוסף, שכתב את הספר רב המכר "האם יש סיכוי לאהבה", היה רב אומן בחירות. כפי שנהג לומר על עצמו, במסעותיו לבקש חירות הוא היה הן השפן והן המדען. כלומר, הוא ניסה והתנסה, חקר את עצמו, וגילה גילויים על חירות האדם. אמתי היה קרוב מאוד לסבא שלו ולמד ממנו רבות. במקום אחד ביומן הודה לסבא על מה שהוא מלמד אותו:
"בשביל להיות מסוגל להעניק, אני זקוק לחיזוק"!
"חיזוק אמונה, בעצמיותי, בעצמאותי, ובעוצמתי"!
"כך אוכל לחוות, עם האישה יחד, חוויה של משחק"!
(סבא דוד)
תודה סבא, שאתה מלמד אותי על עצמי ועל העולם, ובמקום להשקיע המון אנרגיה בזה שאנשים יבינו אותי, אני קודם כול משקיע אנרגיה בלהבין את עצמי.
כדי להעניק בלי לצפות לתמורה או למשוב, כדי לתת לזולת בלי לפחד להיחלש, על האדם להיות חזק ולהרגיש חזק. איך עושים זאת? מגבירים את האמון בעצמי, בעוצמתי, מגדילים את ההבנה של עצמיותי. גם נישואים מאושרים תלויים בכך שנהיה מעניקים זה לזה אך לא תלויים זה בזה. הכתוב בספר דברים אומר: "קללת אלהים תלוי", ואני דורש: זוהי קללה של ממש להיות במצב של תלוי. עמוד על רגליך, היה אתה מקור האושר של עצמך.
סבא דוד היה מזכיר את דברי הרבי מקוצק על המשנה האומרת שבימות המשיח יבוא זמן שבו "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים", שאמר שזוהי הקללה הגדולה ביותר. "להיטען", קרא סבא, "אך לא להישען". הנשען - תלוי, הנטען - יודע שהוא יכול ורוצה לקבל כוח מבורא עולם, אבל גם יודע שאינו תלוי בו ויכול לפעול בעצמו.
אמתי מלמד אותי כאן לימוד חשוב מאוד. כמה מאמץ וזמן אנחנו משקיעים כדי שאנשים אחרים יבינו אותנו, יעריכו אותנו. חלק לא מבוטל מהמאמץ הזה איננו פנימי אלא חיצוני. אנחנו מנסים להסביר את עצמנו לדעת, להרשים, לשכנע, לחזק את הרושם הטוב שיש לאחרים עלינו. השליטה שלנו על כל זה היא מועטה. במקום זה, מציע אמתי, הבה נשקיע את מרב מאמצינו בלהבין את עצמנו, בלהאמין בעצמנו. כשנגיע לשם יהיה לנו הרבה יותר קל להתבטא, לצאת החוצה, להיות אוהבים ונאהבים על ידי העולם, בלא פחד מהתבטלות.
ההבנה העצמית, כתב אמתי, דורשת הקשבה רבה לתהליכים, הקשבה ללב:
זהיר. מתלהב. לא חושב. רק להרגיש לאט לאט, להיות קשוב ללב, לגעת בדברים בעדינות. כאילו כמו בפעם הראשונה.
יש היכרות ישנה אבל לא היא המבוקש.
לפגוש מחדש מה שלי ומה לא.
את מה שאני רוצה ומה לא.
לאן אני שייך ומה אני לא אקח.
איזה דברים אני רוצה ללמוד ואיזה לא.
לאט ובזהירות להכיר מחדש.
החירות תובעת הקשבה. אומנות ההקשבה העצמית היא מפתח לצמיחתה של אישיות בת חורין. להקשיב ללב, להבין לאט, לא בכוח, בעדינות, מה שלי ומה לא שלי. להקשיב בזהירות, בסבלנות, מה שייך אליי ומה חיצוני, מטשטש ומפריע:
לתת לדברים להתרחש, הכוונה בפנים. לא ללחוץ תהליכים פנימיים, לא לדחוק ברגש.
כמובן, בחוץ יש הרבה עבודה, ואני צריך לשים לב שאני עובד בכל החזיתות שחשובות לי, בין אם בלימוד, בנגינה, עבודה וחתונה.
אבל מה שקורה בפנים, להיות קשוב, רגוע, לתת מקום.
פעמים רבות אנחנו רוצים להבין את עצמנו, או רוצים להבין משהו שאנחנו לומדים ולא באמת מבינים, ואז אנחנו מחליקים, מורחים, משחקים כאילו שאנחנו מבינים, אפילו באופן לא מודע, ואין בזה ממש. פעמים אחרות אנחנו לומדים איזה רעיון יפה, או מתפתים לאמץ עמדה כלשהי כי היא נשמעת בטוחה בעצמה, נשמעת נכונה או חשובה, אבל לאמיתו של דבר אין היא אומרת לנו דבר:
להיזהר מאוד. מה שלא מובן, לא מובן.
לא להחליק ולא לעשות בערך. עדיף שלא להתקרב אם אפשר, ואם כבר התקרבתי אז לפחות שיהיה ברור מה שלי ומובן לי בחיים, ומה נשמע טוב, נשמע חשוב, אבל בעצם לא אומר לי כלום ולא שייך אליי.
ואף על פי כן חופשי
לפני שהתגייס כתב אמתי לעצמו ביומנו מסמך עקרונות לקראת השירות הצבאי, מעין "עשרת הדיברות לשירות בצה"ל" שיהוו עבורו מצפן ערכי ומעשי בזמן שירותו. המסמך הזה יוצג לפניכם כלשונו.
חשיבותו היא בשני היבטים עיקריים המעמיקים עוד יותר את עמדת הבחירה החופשית, גם ביחס לשירות החובה.
הראשון, עצם כתיבת העקרונות שקודמים לשירות עצמו היא ביטוי של חירות עמוקה. כשאדם עושה כך הוא אומר לעצמו: אני לא מתכוון להתגלגל, או רק להגיב ולהיות תוצאה של הנסיבות. אני קובע, בבחירתי החופשית ולאור האמת הפנימית שלי, איך אתנהל בצבא. כשאדם בא אל המציאות עם הכרה פנימית בהירה כזו ועם עמוד שדרה מצפוני חזק, הוא לעולם לא ייכנע לנסיבות, לשגרה או לנורמות שאינו מאמין בהן.
השני הוא ההכרזה המדהימה של אמתי שהולכת הרבה יותר רחוק מכל מה שנכתב כאן עד כה, שגם מול החובה הוא חופשי ובוחר בכל רגע להיות חופשי:
אנחנו בצבא רק כי אנחנו רוצים! אנחנו מקשיבים למפקדים ולפקודות רק כי אנחנו רוצים! אני לא חייל בהכרח! אם אני רוצה - אלך הביתה. לא אהיה עבד!
החוק אינו הופך חופש להכרח, והחובה אינה נוטלת ממני את חירותי. אני משרת שירות חובה כי אני מאמין בו, כי אני רוצה, לא כי אני חייב. אמתי אינו מוותר על חירותו לבחור בכל יום מחדש. תפילתו היא כזאת: אני באמת יכול כל יום ללכת הביתה, ואני נשאר רק כי אני בוחר בכך. זוהי אכן תודעת חירות שאין עמוקה ממנה.
אתם מוזמנים לקרוא את "עשרת הדיברות" לחייל. הדברים מדברים בעד עצמם. קחו מהם את שנכון עבורכם. הישארו בני חורין גם מול הקריאה להיות בני חורין.
עשרת הדיברות לחייל בצבא
- להתאים את יראת השמיים למציאות החדשה.
- בצבא יש מחיקה גדולה מאוד של האינדיבידואל וצריך לראות איך שומרים על זה.
- אנחנו בצבא רק כי אנחנו רוצים! ואנחנו מקשיבים לפקודות ולמפקדים רק כי אנחנו רוצים! אני לא חייל בהכרח. אם אני רוצה - אלך הביתה. לא להיות עבד!
- הצבא לא שייך לרמטכ"ל יותר מאשר לי. פשוט כל אחד והתפקיד שלו. והצבא שלי הוא באחריות שלי!
- אף פעם לא להתלונן על ת"ש, "ייהרג ובל יעבור"! כי אני לא עבד, ואינני מחכה להפסקה בשביל החופש. אני כל הזמן חופשי!
- להתנדב לפחות פעם אחת ביום.
- לזכור שאנחנו ניגשים לצבא מתוך מצוות ה' ולא מתוך מסלול החיים הרגיל.
- לשמור על תמונה ברורה של "מה אני עושה פה". על ציור בהיר לפיו אני יודע איך להתנהל ומה לבחור.
- להציב גבולות גזרה, ולהקפיד על עשיית חשבון נפש אם קרה משהו. בעיקר בנושא של שמירת הלשון.
- עבודת ה' - לקבוע עתים לתורה, דברים קטנים אבל ברזל. להקדיש את השבתות לקשר גדול יותר עם התורה ולקשר עם תלמידי חכמים.
בתוך ה"דיברות" הוסיף אמתי שתי תובנות על המצב בצבא, אחת כללית ואחת אישית. הדברים נכתבו כנראה בתחילת שנת תשפ"א, הרבה לפני המלחמה והשינויים הגדולים שעברו על העם ועל הצבא, ואולי אמתי היה רואה אותם אחרת היום. כך כתב אז:
- בצבא יש בעיה גדולה מאוד בטשטוש הרוח. בצבא אין רוח. הסיבה הטכנית לכך - במערכת משומנת ומתפקדת אדם לא צריך לשאול כל הזמן מה הוא רוצה. הסיבה העמוקה יותר - הצבא באופן לא מודע חייב לטשטש את הרוח, בגלל כל התפיסות האנטי-לאומיות והפוסט-מודרניות. אם אנשים יתעוררו לשאלות רוחניות, עלול להיות שהם פשוט לא יעבדו.
- משל התבואה המשוגעת של רבי נחמן.
בנקודה השנייה רמז אמתי לפרדוקס האישי-חברתי שעליו סיפר ר' נחמן מברסלב את סיפור התבואה המשגעת. זהו סיפורו בתמצית: למלך אחד נודע מהמשנה שלו כי כל מי שיאכל מהחיטה של השנה הקרובה ישתגע. אמר המלך למשנה שאם יימנעו שניהם מאכילת התבואה וכל השאר יאכלו, אמנם יהיו הם, המלך והמשנה, היחידים שלא ישתגעו, אך ודאי ייחשבו למשוגעים, שהרי כל השאר יהיו משוגעים שיראו עצמם כשפויים. לכן, כך הבין המלך, אין להם ברירה אלא לאכול מהחיטה המשגעת, אבל, כך אמר למשנה, נעשה סימן על מצחנו, ובכל פעם שאני אסתכל בך ואתה תסתכל בי - נזכור שאנחנו משוגעים. בזה התכוון אמתי לומר לעצמו שגם אם יקרה שלא תהיה לו ברירה והוא יצטרך פה ושם לשחק את המשחק הצבאי ו"להשתגע", תמיד יהיה מודע לכך שהוא עכשיו ב"שיגעון", והמודעות עצמה הרי היא חירות ושחרור.