ב-7 באוקטובר יצא רס"ן במיל' שחר תורג'מן מביתו כדי לפקד על מחלקת הסיור בגדוד הנדסה שבה הוא משרת. אחרי שנפצע קשה לצדו של הזמר והשתקם אף הוא, תורג'מן מציג בספרו "עכשיו תורנו" את מסע המלחמה הכתוב שלו - שהתחיל ממחברות בשטח ופתקים בטלפון וכעת זמין על מדפי הספרים.
לאחר כמה שניות רץ לעברנו חייל שותת דם וצרח: "ירו בי"! התברר שהכדור נכנס דרך הלסת שלו ויצא מהצד השני. החייל היה בהכרה וניצל בנס. החל ירי בכיוון נקודות חשודות. מי יודע איפה אותו הצלף נמצא? גיא העמיס את שני הפצועים ואת גופת החייל על ההאמרים שלנו והחל בנסיעה אל נקודת המסוק.
"אל תסתכל על העיניים שלו"! צעק זיני לישי הנהג, "אתה לא תוכל לישון".
לאחר כשעה הסתיים האירוע בתוצאות קשות וכואבות. מתחקיר שבוצע לאחר מכן עלה שמחבלים יצאו מפיר שהיה מוסווה באחד הבתים שהיינו צריכים להשמיד אלמלא איחרנו, ושבו שהו החיילים. המחבלים פתחו באש והפתיעו את הלוחמים. בקרב נהרגו שני הלוחמים וייתכן שהמחבלים אף ניסו לחטוף את גופתו של אחד, אבל התגובה המהירה והחתירה למגע של כלל הכוחות בשטח מנעה זאת וכך ההישג היחיד למחבלים היה גניבת הנשק והטלפון הצבאי מגופת אותו לוחם.
חזרנו לבארי, ההאמרים ומדיהם של כמה מהלוחמים היו ספוגים בדם; המחזה לא קל והתחושות קשות. האם צריך לעצור רגע ולדבר על הכול? חשבתי שלא, אנחנו במלחמה ואסור לצאת מהפוקוס. חשבתי שהתרופה הנפשית הטובה ביותר כרגע היא המשך הפעילות והעשייה.
המשימה המתוכננת הבאה שלנו הייתה עם צנחנים. התקשרתי לקצין מהחטיבה שהיה אמור ללוות אותנו פנימה ואמרתי לו שבעוד שעה נהיה מוכנים. ניקינו את ההאמרים, את הסמרטוטים מלאי הדם העברנו ליחידת רבנות צבאית כדי שתדאג להם לקבורה ראויה. ניצלתי את הזמן לסיכום ותחקור האירוע. "תפקדתם מעולה", אמרתי, "אף אחד לא איבד עשתונות, הגענו לגזרה לא מוכרת לנו והיינו רלוונטיים ומועילים, סייענו לחלץ את הפצועים
תחת אש ועשינו סדר בכאוס שנוצר באופן טבעי בזמן אירוע לחימה, אנחנו יכולים להיות גאים בעצמנו".
זיני, הביקורתי ביותר בצוות, הוסיף: "עכשיו אני יודע שאני יכול לסמוך על כל אחד ואחד מכם, תפקדנו למופת".
אחדים מהחיילים התכנסו בתוך עצמם. ניסיתי לדבר ולשאול, רובם לא שיתפו פעולה. יש מי שצריכים זמן לעכל את המראות והחוויה ואני מבין את זה, מדובר בחוויה טראומטית שסביר שתלווה אותם בהמשך חייהם. ראינו כבר לא מעט גופות במלחמה, אך לראשונה ראינו גופות של חיילים שלנו, וזה מחזה מטלטל שגורם להרהורים על זילות החיים ועל כמה הסכנה קרובה אלינו. למרות הכול אף חייל לא נראה לי במצוקה שלא אפשרה לו לתפקד. חשבתי שוב שהדבר הנכון כרגע הוא המשך העבודה. התכנסות והלקאה נפשית לא יעשו טוב לאף אחד. בהמשך יהיה מספיק זמן לעבד את החוויות שעברנו.
כעבור שעה חזרנו פנימה, לנקודת חבירה עם שני טנקים שיכניסו אותנו לקסבה של שג'אעייה. נקודת החבירה הייתה על הציר שצה"ל בנה במסדרון נצרים וחוצה את הרצועה. הכרנו את האזור והתחושה בו הייתה בטוחה יחסית. עליתי בקשר מול מפקד הטנק שאמר לי להמתין לו בסדר תנועה בכניסה לציר סלאח א-דין. שמענו כבר את הטנקים כקילומטר מאיתנו, אולי פחות, ואמרתי לכולם להיות מוכנים, ואז נשמע פיצוץ עז ופטריית עשן עלתה לא הרחק מאיתנו. מפקד הטנק דיווח בקשר שהופעל עליו מטען. הטנקים הגיעו אלינו כעבור דקות אחדות. ידו של מפקד הטנק שתתה דם אבל זו הייתה פציעה קלה. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם המחבלים היו מחכים עוד כמה דקות ומפעילים את המטען עלינו ולא על הטנק הכבד.
בגלל אירוע המטען הוחלט שנמתין לחשיכה ורק אז ניכנס לקסבה. ההנחה הייתה שחוליות מחבלים אורבות לנו בציר והחשיכה תקשה עליהן. ניצלנו את הזמן למנוחה ואכילה במגנן הסמוך והמתח הלך והתפוגג עד שגברי הכריז: "האדמה זזה, תתרחקו". לא ידענו מה קורה. חשבנו שאולי מדובר במנהרה ואולי במשהו אחר. אחרי האירוע בחטיבה 16 הבנו כבר שאין לדעת מאיפה הסכנה יכולה לצוץ. גברי כיוון את הנשק ואמר שצריך לחפור ולשלול את החשד למנהרה. אני לא חשבתי שזו מנהרה אלא חפרפרת, ואפילו זיהיתי את מחילת הכניסה שלה. ובכל זאת לא רציתי לקחת סיכון ונתתי לגברי ולגיא לנהל את הסיטואציה. הם קראו למפעיל באגר שעמד בסמיכות ואמרו לו להתחיל לחפור. לאחר כרבע שעה הבאגר חפר בור גדול ושלל אפשרות למנהרה. במקום משטח מצעים לבן ונקי השארנו את חיילי המגנן עם בור חול גדול.
"קדימה, זה הזמן להתחיל בתנועה פנימה", אמר מפקד הטנק, "שלא תעשו פה עוד נזק". זיני הציע שנמסד "נוהל חפרפרת" — בכל מקרה שיעכבו אותנו נכריז שהאדמה זזה ונתחיל לחפור, כשהבור יהיה גדול מספיק הכוח שחברנו אליו יבין שצריך להזיז אותנו משם...
כשירדה החשיכה התחלנו לנוע בכיוון הקסבה של שג'אעייה, ירינו לכל עבר כדי להקשות על המחבלים להתקרב אלינו. כשסאן, חייל במחלקה, צעק שהוא מזהה מחבלים, פתחנו באש תופת והמשכנו בתנועה. לאחר נסיעה מלחיצה של כעשר דקות הגענו לקסבה.
ליד הקסבה היה מגרש כדורגל שהוסב לחניון כלים משוריינים, וסמוך לו עמד קומפלקס של כמה בנייני מגורים. כל פלוגה השתלטה על מבנה ושהתה בו, וניכר היה שכבר הרגישו בבית.
נכנסנו למבנה של מג"ד ההנדסה של צנחנים, הסלון היה מואר בתאורה חזקה ומהמטבח עלו ריחות בישול נעימים. חיילי חוליית הפיקוד של המג"ד, שאיישו את הבית, הגישו לנו מרק חם. המג"ד עדכן כי המשימה תהיה רק מחר. "למה"? שאלתי. "אנחנו לא רוצים להיכנס בלילה לקסבה עצמה, הסיכון לֶנֶתק במבנים הצפופים גדול מדי". הסכמתי, אבל העליתי את המחיר.
"זה לא מה שסיכמנו, תקעתם לנו את המשימה של מחר". הפשרה הייתה שנקבל ארבעים פתילי יזימה שהחלו בשלב
הזה להיגמר בצבא. בנוסף ביקשתי את הדירה למעלה למשך הלילה, דירה מפנקת עם מיטות רבות. עסקה סבירה.
הלילות בעזה הכי רועשים. הטנקים לא מפסיקים לירות. קול צרורות המקלעים הוא מנגינת הרקע של החלומות, ומדי פעם נורה פגז ומקפיץ את כולם. לאחר לילה מורט עצבים התעוררנו עם אור ראשון, עלינו על הכלים, חברנו למ"פ מגדוד 202 ונכנסנו לקסבה.
התחלקנו לשני צוותים. משאית אחת התמקמה בצד הצפוני של הרחוב, משאית שנייה בצד הדרומי, ומשאית שלישית המתינה מאחור. לוחמי הצנחנים נכנסו לפנינו וטיהרו את המבנים. נכנסנו אחריהם ומיקמנו את המטענים לפי הִתרגולת. אחד הלקחים שלנו מהפעילויות הקודמות היה מינימום אנשים במבנה לאחר חיבור המערכת, כדי שאם המערכת תופעל מאיזושהי סיבה ייפגעו כמה שפחות אנשים.
בתוך פחות משעה כבר היו עשרים מבנים מוכנים לפיצוץ. בקצה הרחוב היה מבנה לוגיסטי גדול, והקומה הראשונה שלו הייתה גבוהה וריקה למעט כמה מכונות כרסום משוכללות. בכניסה עמדה מלגזה חדשה עם מפתח בפנים. אחד הקצינים מהצנחנים עלה על המלגזה והתניע אותה. זיני צרח עליו: "מה
אתה עושה? אתה מטומטם? תהרוג את כולנו". לאחר המשימה דיברנו על הגישה של זיני כלפי קצינים; זו לא הייתה הפעם הראשונה שהוא צעק על קצין, אני חושב שהוא נהנה להוציא אותם קטנים ולהראות להם שהוא לא חושש מהם. אמרתי לו שמבחינתי הקצינים הם הלקוחות שלנו, שאנחנו ככוח חביר צריכים אותם והם אותנו ושלא תמיד אנחנו יודעים הכול כמו שנדמה לנו. סיכמנו שהוא לא משתלח וצועק על קצינים אלא במקרה של סכנת חיים ברורה.
לקראת שעות הצהריים סיימנו את הפעילות, והרחוב הראשי בקסבה הושמד. מה עכשיו? מחכים... אין אישור מהמח"ט להקצות טנקים לליווי שלנו החוצה חזרה אל הגבול. "זה הזמן לנוהל חפרפרת", אמר זיני. לבסוף אחד הטנקיסטים הסכים ללוות אותנו החוצה. שוב חצינו את שג'אעייה וחזרנו לארץ. כשהגענו עדכן אותי רמי שזהו היום האחרון בשג'אעייה, אסור לנוח וצריך לתת הכול כדי להספיק להשמיד כמה שיותר מבנים. "קדימה", זירז אותנו, "לגזרה של גולני".
גולני כמו גולני עובדים בדרך שלהם; לוחמי החטיבה לחמו כמו אריות בשבת השחורה והגיעו להישגים רבים בתמרון שאחריו, אבל איבדו שמונים ושניים לוחמים. הם לא היו מוכנים לאמץ את השיטה שפיתחנו ורצו לעבוד מרחוק. הם הצליחו להשיג פגרים של רכבים וכלים צה"ליים, ואנחנו מילאנו אותם בחומר נפץ. דחפור D9 דחף את הפגרים העמוסים חומר נפץ לאזור שאותו רצינו להשמיד, וטיל שנורה מכטב"ם הפעיל את המטען רב-העוצמה. הפיצוצים היו אדירים והצטלמו בצורה מרהיבה. בכל פעם פוצצנו כמה טונות של חומר נפץ שיצרו גל הדף עצום והשמידו מבנים אחדים. לא אהבתי כל כך את "שיטת גולני" כי ידעתי שעם כמות חומר הנפץ הזו אפשר להרוס הרבה יותר
מבנים אם רק נפזר אותה נכון, אבל ידוע הרי שאצל גולני "מה שלא עובד עם כוח עובד עם עוד יותר כוח". המשכנו לפעול לפי שיטתם כל לילה גם כשחברנו אליהם בהמשך, וצורת העבודה הזו הביאה להרס רחב היקף בגזרת החטיבה וחיסלה מחבלים רבים.
לאחר כשלושה שבועות של לחימה אינטנסיבית יצאה האוגדה משג'אעייה. אנחנו היינו שותפים לעשרות פעילויות בלב העשייה של האוגדה. האוגדה חיסלה את הפיקוד הבכיר של חטיבת שג'אעייה וזו חדלה מלהתקיים. אין מקום ברצועה שהרסנו והשמדנו בו תשתיות טרור יותר משעשינו בשג'אעייה. אין ספק שפרויקט האוגדה לשינוי פניה של שג'אעייה הוגדר כהצלחה. אני מקווה שכל תושביה, גם התמימים בהם לכאורה, שנתנו לטרור לפרוח בכל פינה, למדו שלא לבחור בדרך הטרור.
יצאנו מהמשימה האחרונה שלנו עם חטיבה 188 בשעות הערב המאוחרות. אמרתי לחיילים שהרווחנו את החופש שלנו, ארגנו את הציוד וכבר באותו הלילה נסענו לחופשה של שבעים ושתיים שעות בבית — הזמן הארוך ביותר מתחילת המלחמה. לא יכולתי לדעת שזוהי הפעם האחרונה שבה אהיה בבית למשך זמן ארוך מאוד. ביקשתי מתנדבים שיישארו לשמור על הווילה והציוד. שגיא, מתניה ועקיבא התנדבו לשמור על הווילה שלנו בזמן ששאר החבר'ה יצאו הביתה. שלישיית הווטרנים שצועדים יחדיו זה שבע עשרה שנים, ויתרו על החופשה הארוכה בבית ושימשו דוגמה ליתר הלוחמים הצעירים.
בדרך הביתה ראיתי את הכתבה שהתפרסמה בישראל היום על פני עמוד שלם באחד העמודים הראשיים של העיתון. התרגשתי.
"עכשיו תורנו", שחר תורג'מן | הוצאת עם עובד | 228 עמודים