העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מאריי מוציא את ספרו הרביעי "הקרב על המערב", שבו הוא מתאר את ההיסטוריה האנושית כרוויה באלימות ורוע - ומציין את העובדה לפיה הרוב נוטה להאשים רק את המערב בעוולות הללו (למרות שמדובר בבעיה כלל עולמית). ספריו הקודמים ("המוות המוזר של אירופה", "שיגעון ההמון") היו לרבי מכר בינלאומיים, ויש לציין כי מפרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר מאריי עומד לצידה של ישראל במסירות וללא סייג.
תינוקות גזענים
ההקצנה הניכרת הזאת נצפתה בעשור האחרון אפילו בתחום מעודן יחסית כמו הספרות. בעשור שעבר, בתקופת נשיאותו של אובמה, מו"לים מהזרם המרכזי התחילו להוציא לאור ספרים שנדמה שכוונו לחתור להתסיס את כולם, מתינוקות ועד מבוגרים. בזמנו, חלק מזה נראה מופרך עד כדי גיחוך. ספרו של אינוסנטו נָגָארָה א' זה אקטיביסט מ-2012 לימד את האל"ף-בי"ת לילדים דרך תמונות, במטרה לייצר את דור האקטיביסטים הבא. לצד זהותו האנטי-קפיטליסטית, הוא גם היה שותף טבעי לכל חידושיה של פוליטיקת הזהויות. ל' היא "להט"ב", וט' היא "טרנס" לפני שהיא "טלפון". אבל המטרה המרכזית של הספר היא לומר לילדים שעליהם לגדול ולהפוך למפגינים וללוחמים למען "שוויון", "גיוון", ועוד. ולכן X היא מלקולם, י' היא "ילידים", א' היא ה"אמת שלך" וס' היא "ספאטיסטה".
מרגע שידעו לקרוא, ילדים חונכו בספרות הפופולרית שהדרך הטובה ביותר לחיות את החיים היא בתור מהפכן, שעולה על הבריקדות כדי להילחם נגד הקפיטליזם, ה"סיס-הטרונורמטיביות" וכמובן הגזענות. תעשיות שלמות היו נחושות לתכנת מחדש אנשים כך שיתבוננו בעולם מבעד לעדשה בהירה לחלוטין שהציגה אנשים טובים בבירור ואנשים רעים בבירור. מבוגרים נבונים התחילו לדבר באותם המונחים. ב-2019, אדם רָתֶרְפוֹרְד (מחבר הספר איך להתווכח עם גזען) סיכם הרצאה בפני חדר מלא אנשים בוגרים בהצהרה "אם אתם גזענים אתם האויבים שלי". כאילו אולמות הרצאה מלאים דבר יום ביומו באנשי הקלאן. אחר כך הוא ציטט את הפעילה הפוליטית האמריקנית אנג'לה דֵיוִויס: "בחברה גזענית, לא מספיק לא להיות גזענים. אנחנו חייבים להיות אנטי-גזענים". עוד לפני המוות של ג'ורג' פלויד, נעשה מקובל ואפילו מוסכם לקבוע שאנשים בחברות לבנות חיים בחברות גזעניות, ושהתשובה לבעיה הזאת, המיוחדת למערב, חייבת להיות מיוחדת למערב: להפוך לאנטי-גזענים פעילים ואדוקים. גם את זה היה צריך ללמד מן העריסה, ואף פעם לא מוקדם מדי להתחיל.
לכן הסופר האמריקני איברם אקס קֶנְדִי כתב את הספר תינוק אנטי-גזען, שפורסם בקול תרועה וסוּקר ברוב רשתות החדשות העיקריות בארצות הברית. הוא מסביר ש"תינוק אנטי-גזעני" מתחנך להיות כזה, ולא נולד כך, ועליו לשאוף "להפוך את הצדק למציאות". אם נדמה שקשה להסביר את רעיון הצדק לילד בן שלוש, קנדי והמאייר של ספרו עשו ככל האפשר להקל על כך. תוכנית תשעת הצעדים לתינוקות כוללת את הטענה שיש להדריך את התינוק האנטי-גזעני "להשתמש במילים כדי לדבר על גזע", "להצביע על הבעיה במדיניות, ולא באנשים", "למוטט את מגדל החסמים התרבותיים" ו"להתוודות על גזענות". אז כשבת השנתיים שלכם מפילה את מגדל קוביות המשחק שלה, תוכלו לשאול אם זוהי הבחנה מטפורית על חוויית החיים של אלימות גזעית.
הספר מיועד לילדים שזקוקים עדיין לתמונות, ולא למילים, כדי להבין דברים. ויש שפע איורים עליזים שעוזרים להם לאורך הספר, ומציגים תינוקות אנטי-גזענים שמחים, זחלים שהופכים לפרפרים וכדומה. אבל מהו צו השעה שמחייב להנחיל את הדרך הזאת לילדים? אחד ההסברים הוא, שוב, שאמריקנים בעמדות מפתח טענו שאפילו תינוקות אמריקנים צריכים תכנות מחדש כדי לתקן את שגיאות החברה הגזענית שנולדו בתוכה. כפי שהכריזה לאחרונה מחלקת החינוך של אריזונה בכבודה ובעצמה, תינוקות יכולים להפוך לגזענים כבר מגיל שלושה חודשים. ולפי "ארגז הכלים לצדק" של המחלקה, שהטענה הזאת הופצה דרכו, תינוקות לבנים הם הבעיה. ארגז הכלים טוען כי "ביטויים של דעות קדומות לגבי גזע מגיעים לרוב לשיא בגיל ארבע וחמש", אך בעוד "ילדים שחורים וילדים ממוצא לטיני" בני חמש "אינם מראים כל העדפה כלפי הקבוצות שלהם", "ילדים לבנים בגיל הזה נוטים בחוזקה לטובת הלובן". זוהי תזכורת לכך שעוד לפני שלמדו לדבר או ללכת, הילדים הלבנים הם הבעיה. על הילדים הלבנים לשקוד כדי להשיג את השינוי הנדרש, כפי שנדמה שאומרים כולם.
אנטי-גזענות
תינוק אנטי-גזען הוא גרסת ילדים של ספר קצת יותר בוגר מאת איברם אקס קנדי. סיפורו של המחבר מגולל הצלחה די מדהימה - הצלחה שמשקפת את זו של כותב אמריקני שחור אחר בן אותו הדור, טָא-נָהָסִי קוֹאְטְס. כמו קואטס, קנדי כנראה מאמין שסיפורו האישי, או תמהיל של סיפורו האישי והסקת משמעות פוליטית מתוכו, אמור להיות בסיס מספק למסגור מחדש של יחסי הגזע באמריקה. כמו קואטס, הוא מלא כעס. אבל, כמו קואטס, הקריירה שלו הייתה לא רק זוהרת אלא משומנת היטב על כל צעד ושעל. כמו קואטס, הוא פרסם ממואר נעורים שהתקבל בתשואות מקיר לקיר כמעט והפך לרב מכר. כמו קואטס, הוא זכה בפרס הספר הלאומי. כמו קואטס, הוא זכה ב"מענק הגאונים" של תוכנית מקארתור. בניגוד לקואטס, קנדי קיבל (בגיל 38 בלבד) את קתדרת הקבע היוקרתית ביותר באוניברסיטת בוסטון. האדם היחיד שהחזיק לפניו בקתדרה למדעי הרוח על שם אנדרו ו' מלון היה ניצול השואה והסופר זוכה פרס נובל אלי ויזל.
אבל עוד יותר מקואטס, קנדי סובל מבעיה בעלילת הגבורה של פילוס דרכו במדינה גזענית ומדכאת: הסיפורים החזקים ביותר שלו שוליים להרהיב. בשלב מסוים בספרו איך להיות אנטי-גזען מ-2019, קנדי כותב על תקרית שאירעה לו בכיתה ג', כשמורה לבנה פנתה לתלמיד לבן נלהב מקדמת הכיתה במקום לילדה שחורה ביישנית שישבה מאחור. בחלוף כל השנים, קנדי מפיק מזה פרק שלם כמעט בספרו. הוא מסוגל להיזכר בכל פרט מהמקרה, כפי שהוא מראה לקורא. אולם הוא מדגיש שאינו יכול לזכור את שמה של המורה הלבנה. "השכחה היא אולי מנגנון התמודדות", הוא אומר עכשיו. היא רק אחת מ"הרבה לבנים גזענים, במשך השנים, שקטעו את שלוותי באזעקותיהם".
יהיו שיגידו שזאת הייתה תקרית חסרת משמעות; אחרים אולי יטענו שזאת הייתה לכל היותר מיקרו-אגרסיה גזענית. אבל קנדי מסרב לקבל טענות כאלה. הוא אומר על התקרית: "למה שאנשים אחרים קוראים מיקרו-אגרסיה גזענית אני קורא התעמרות גזענית". הגדרת מונחים ומילים, או בעצם הגדרתם מחדש, הפכה להתמחות מקצועית של קנדי. ואכן, באיך להיות אנטי-גזען, כל פרק נפתח בהגדרה או במערך הגדרות. הם נותנים ליצירה זוהר מעין-מלומד, אף שההגדרות אינן תמיד מועילות כפי שחושב המחבר. לדוגמה, בראש הפרק הראשון מופיעות שתי הגדרות: של גזען ("מי שתומך במדיניות גזענית במעשה או במחדל או שמבטא רעיון גזעני") ושל אנטי-גזען ("מי שתומך במדיניות אנטי-גזענית במעשה או שמבטא רעיון אנטי-גזעני"). יש כמה דברים שמפחיתים מהגאונות של ההגדרות האלה. הראשון הוא ההבנה שכמו כל שאר ההגדרות לאורך היצירה, הן נכתבו בידי קנדי עצמו. השני הוא העובדה שהן לא הגדרות טובות במיוחד.
רוב האנשים יזהו גזען במי שרואה בחברי קבוצת גזע מסוימת נחותים מאחרים מכוח המאפיין האחד הזה, שאין להם שום השפעה עליו. אך קנדי לא מגדיר כך גזענות. ההגדרה של קנדי לגזען היא מי שמעורב בפעולות גזעניות - הגדרה שהיא במקרה הטוב מעגלית, שכן היא משתמשת במונח המוגדר כדי להגדיר את המונח. היא גם משאירה ללא מענה את השאלה מהי פעולה גזענית ומי קובע שהיא כזאת. אפשר לחשוד מהי התשובה. בינתיים, הגדרתו של קנדי לאנטי-גזען פשוטה יותר. היא, בעיקרה, הזמנה להיות כמו קנדי.
היום, כשקנדי מתבקש להגדיר גזענות בפני הקהל, ההגדרה שלו כבר הפכה למעין משחק קבוע. "גזענות היא נישואים בין מדיניות גזענית לרעיונות גזעניים שיוצרים ומנרמלים אי-צדק גזעי" - זאת אחת התשובות הקבועות שלו. היא הדרך שלו לענג את ההמונים, והיא מתקבלת לרוב בצחוק גדול ובתשואות. אבל בהתחשב בהשפעה העצומה שיש כעת לעבודתו של קנדי על כל המגזרים בחברה כמעט, ראוי לציין כשל אחד מסוים. קנדי לא מתנגד לגזענות. הוא מתנגד לצורות מסוימות של גזענות. בפרט, לגזענות של לבן נגד שחור. גזענות אחרת יכולה להיות, לפי ההגדרות שלו, כוח חיובי. לדוגמה, בכתיבתו על הפליה ואי שוויון, הוא אינו יכול להימנע ממסקנה אחת מסוימת שקורצת לו: "התרופה היחידה להפליה גזענית היא הפליה אנטי-גזענית. התרופה היחידה להפליית עבר היא הפליה בהווה. התרופה היחידה להפליה בהווה היא הפליה עתידית".
המשמעות נשענת מאוד על כוונותיו במונחים "גזעני" ו"אנטי-גזעני". אולם כל קריאה בספרו מבהירה שכשהוא משתמש במונח "גזען" קנדי מתכוון לדברים שהוא לא אוהב, וב"אנטי-גזעני" - לדברים שהוא אוהב. אין תחומים ניטרליים בטבלת הצבעים של קנדי. יש רק אנשי העליונות לבנה והלאומנות לבנה, ומנגד לבנים שמסכימים איתו. באופן דומה, יש שחורים שמסכימים עם קנדי ושחורים שלא. שחורים שלא משתפים פעולה עם כל מה שהוא מציע הם גזענים. לדוגמה, קנדי אינו אוהב את שופט בית המשפט העליון השמרן קלרנס תוֹמָס, ומגנה אותו בלשון המעטה טיפוסית על "פשע הגזענות בין שחור לשחור המביש ביותר בהיסטוריה האמריקנית הקרובה". באופן דומה, הוא אינו אוהב את קן בְּלָקְוֶול, אמריקני שחור שהיה מזכיר המדינה של אוהיו, שעבד בשביל ג'ורג' ו' בוש. לקנדי אין שום מקח וממכר עם אנשים כאלה. "זכרו, אנחנו או גזענים לחלוטין או אנטי-גזענים לחלוטין", הוא אומר. "פושעים כמו בלקוול לא נותנים את הדין על הגזענות שלהם. אנשים שחורים מכנים אותם 'דוד תום', בוגדים, אוראו, בובות על חוט - הכול מלבד הדבר הנכון: גזענים. אנשים שחורים צריכים לעשות יותר מאשר ליטול מהם את 'תעודת השחור', כמו שאומרים. אנחנו צריכים להדביק את תעודת הגזען על מצחיהם כך שכל העולם יראה".
בעולם ההגדרות של קנדי, לא רק קלרנס תומס גזען. יש עוד הרבה דברים נוספים שהם גזעניים. ולמרבה הנוחות, כולם עוזרים להתוות את גבולות דעותיו הקדומות הפוליטיות והאחרות של קנדי. לדוגמה, הוא מבהיר שזה גזעני להתנגד לפיצויים על עבדות. זה גם גזעני לא להחזיק בשום דעה בנושא. אז או שאתם חולקים עם קנדי את השקפתו המדויקת בעניין, או שאתם - נחשו מה? - גזענים. לאן שלא תפנו, כל הדרכים החוצה חסומות. למשל, התייחסות ל"חברה פוסט-גזענית" היא גזענית גם כן. או שתקבלו ללא עוררין את הגדרתו של קנדי לחברה שאתם חיים בה או שאתם גזענים. הפעלול המדליק הזה עובד כמעט עם כל דבר. קנדי מתנגד לחוקים הדורשים הזדהות בהצבעה בבחירות. תוכלו לנחש איך יש לכנות אנשים שתומכים בחובת ההזדהות בבחירות? נכון: גם הם גזענים. למרבה הפלא זה גם גזעני לא להסכים עם מה שקנדי רוצה לעשות לגבי שינויי האקלים.
שוב ושוב, הוא מחלק את העולם באופן ברור ותקיף בין שני מחנות בלבד. כולנו גזענים או אנטי-גזענים. כולנו חותרים להיות גזענים או חותרים להיות אנטי-גזענים. שופט שחור דגול שעושה דבר אחד שקנדי חושב שהוא שגוי הופך לגזען. בד בבד, אם אדם עושה הכול נכון בעיני קנדי, ומסכים עם כל תפיסותיו, הסותרות זו את זו לעיתים קרובות, אז בבוא הזמן הוא יוכל לזכות באות ה"אנטי-גזען". לגבי דבר אחד אין כמעט ספק: שרטוט הגבולות הללו נוח עד מאוד לקנדי עצמו. אבל הוא לא נוח כלל לכל חברה שכפופה לכללים הללו. אחרי הכול, חייבים להיות כמה נושאים - כמו רישום בוחרים או איכות הסביבה - שאפשר לדון בהם בלי להתייחס אליהם בתור סוגיות גזעניות או אנטי-גזעניות. אם אין כאלה, פוחת מאוד הסיכוי לטפל באחד מהנושאים האלו או בכולם.
במקום להוציא את הגזע מהדיון (מחשבה שקנדי מתאר גם אותה כגזענית), ההשקפה הזאת יוצאת מגדרה כדי לכפות את נוכחותו של הגזע בכל דיון. והיא עושה זאת באופן נוקשה ונטול סלחנות. אם פלח אחד בחברה שלך גזעני והפלח השני אנטי-גזעני, אזי פשרות פוליטיות רגילות נעשות בלתי אפשריות. חלק מהאנשים ישתפו פעולה עם מדיניות או עמדה שהם יודעים שהיא מוטעית רק כדי לא להזדהם באות "גזען". אחרים אולי ישתכנעו בכנות שהעולם דואלי עד כדי כך, ושהוא מתחלק לא בין קשת של אנשים עם מגוון דעות שונות בתכלית אלא בין גזענים לאנטי-גזענים, בין דוגלי העליונות הלבנה לאיברם אקס קנדי.
אולי בלתי נמנע שתעשייה שלמה תשאף לחקות את הצלחתה המסחרית של יצירתו של קנדי. בין החיקויים נמצא הספר איך להיות משפחה אנטי-גזענית, המאגד "25 סיפורים מעוררי השראה על גזענות לקריאה עם הילדים". נדמה שאפשר לפרסם כל דבר כל עוד הוא מציג אותו נרטיב: הלבנים הם המדכאים, ואפשר לעלוב בהם על כל צעד ושעל, ואילו שחורים הם המדוכאים, ויכולים לומר כל דבר, מעליב ככל שיהיה, כל עוד הוא נאמר על לבנים. ראו למשל את ספרה של איג'אומה אוֹלוּאוֹ בינוני: המורשת המסוכנת של אמריקה הלבנה הגברית מ-2020, ואת ספרה של הכותבת ילידת לונדון אוטגה אוּוַגְבָּה שכותרתו לבנים: על גזע ושקרים אחרים.
בספר הבריטי אפשר לראות את הנימה האמריקנית של התקופה: עלילה חובקת כול של גזענות ואנטי-גזענות מושתתת במלואה על ליקוט אירועים זעירים, והדבקתם זה לזה באווירת אסון קרב ובא. לדוגמה, בקטע אחד בספרה אווגבה מתארת איך הייתה אמורה להשתתף במסיבת חג המולד של חבר אך ביטלה את בואה ברגע האחרון "כי אני יודעת שכנראה אהיה האדם השחור היחיד בחדר מלא לבנים". היא דואגת שאחרי "ההתייחסות המחויבת" לבעיות גזע, מישהו יציע לדבר על משהו "מדכא פחות, 'כי חג המולד עכשיו'". אווגבה אומרת שאז היא הייתה "מנפצת צלחת על הקיר כי אני לא חושבת שיש משהו אחר שאנחנו צריכים לדבר עליו, ולא חושבת שהוגן שלבנים יזכו לשנות את הנושא". אז במקום לצאת למסיבה, היא אומרת, "אני נשארת בבית ובוכה".
נראה שקשה להיות חבר של אווגבה. היא מתלוננת מרות כשחברים לבנים לא שואלים אותה לשלומה. ואז היא מתלוננת מרות על זה שחברים לבנים שואלים אותה לשלומה. לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, היא טוענת שתיבת הדואר האלקטרוני שלה הפכה ל"מזבלה של אשמה לבנה". שוב היא מנפנפת חברים ששואלים אותה לשלומה ומטיפה לאלה שלא שואלים. "הבושה הלבנה נשקפת מכל עבר", היא כותבת, "שואבת את החמצן מהחדר, מאיימת לערפל את הנושא הנידון. אפילו כשהם מתוודים, לבנים מצליחים להקשות על הנשימה".
לצאת לרחובות
אף שהגזענות מעולם לא הייתה מבוזה יותר או פסולה יותר חברתית ופוליטית, היא מוצגת כנוכחת בכל עבר ומחייבת הדיפה רחבה.
כשסיירתי באמריקה בחודשים שלאחר מותו של ג'ורג' פלויד, העובדה הזאת היממה אותי פעם אחר פעם. בערים שהתנופפו בהן דגלים ושלטים של תנועת "חיי שחורים נחשבים" (Black Lives Matter), התנועה הפכה למעין דת לאומית. היא הייתה בחנויות הספרים העמוסות כרכים המספרים לאמריקנים לבנים איך עליהם לחוֵוט את תודעתם מחדש. בכל מקום הוקרן ברזולוציה גבוהה חיזיון של חברה הרחוק מרחק ניכר מהמציאות, אם כי ההקרנה הייתה לכאורה בידיהם של יחידים ותאגידים כאחד ובהסכמתם.
מרכזי ערים שהיו פעם גאות ויפות, כמו סיאטל, כוסו כמעט לחלוטין בקרשים. עסקים קטנים וגדולים הוחרבו כמעט לגמרי בחודשים של מהומות וסגרי קורונה. העסקים ששרדו לא רק ביקשו שיעזבו אותם אלא התחננו לכך - מפצירים בפני כל אספסוף אפשרי לחלוף על פניהם. חנויות ליד מה שהיה לזמן קצר האזור האוטונומי של העיר (CHAZ) כללו כמה שלטי "אל תפגעו בי" קלאסיים בחלונות. על מספרה אחת התנוסס לא רק שלט החובה "חיי שחורים נחשבים" אלא שלט המדגיש שזהו "עסק מקומי בבעלות מיעוטים, בהנהלת נשים, מופעל בידי להטבא"ק+". למקרה שמישהו יטעה לחשוב שזוהי מספרה של העליונות הלבנה.
בקצה השני של מדרג העסקים היה מה שנותר מהסניף המקומי של הול פודס. הוא היה חסום בקרשים, כמו רוב המבנים במרכז העיר, וכרזת ענק נתלתה בחזית חלון הראווה. באותיות ענק, גדולות כמו שם החנות, היא קבעה: "לגזענות אין מקום כאן". כאילו המעבר בין מדפי הפירות והאגוזים של הול פודס בסיאטל היה מקום התכנסות ידוע של הקלאן. בפורטלנד הסמוכה, אוּבֶּר הציגה כרזה ענקית, שנמתחה במורד חזיתו של בניין משרדים ענק. "אם אתם סובלניים לגזענות, מחקו את אובר", נכתב בכרזה, לצד "לשחורים יש זכות לזוז בלי לפחד". כמה מבקרים חלקו על הרעיון הזה בנחרצות כזאת שהיה צורך להכריז אותו על פני בניין? כמה גרועה צריכה להיות בעיית הגזע במדינה כמו אמריקה שחברות מסחריות צריכות להתעמר כך בציבור? באיזה מצב האומה הזאת נמצאת, לפי אמונתם?
נסעתי לפורטלנד לקראת בחירות 2020 לנשיאות כדי לנסות להבין. העיר בצפון החוף המערבי נעשתה ידועה לשמצה בשנים האחרונות בשל זרמי האנרכו-סינדיקליזם הארסיים שהתפתחו בה, ממרקסיזם סטודנטיאלי ועד אג'נדת חיי שחורים נחשבים ו"אנטיפה". במשך שנים, פעילי אנטיפה כהגדרתם קיימו הפגנות והפרות סדר בעיר. בעקבות מותו של ג'ורג' פלויד, התנועה הפכה לתנועת מחאה לילית. במשך הזמן, כל מבנה ממשל במדינה הותקף או הפך למבצר. עסקים מסחריים הותקפו, ובסתיו 2020 כמעט כל מבנה ממשל ועסק במרכז העיר פורטלנד היה סגור, חסום בקרשים או ממוגן ביעילות נגד ההתפרעויות הליליות. פורטלנד הפכה לטבורה של מלחמת התרבות האמריקנית. אחת הסיבות לכך היא חוסר סימטריה בדיווחים מהעיר. בכל פעם שכתבים הגיעו לסקר את ההפגנות, הם הואשמו במתן סיוע לימין הקיצוני. בכל פעם שהם התעלמו מהן (כפי שעשו בדרך כלל), אנשים בימין האשימו אותם בחיפוי על השמאל הקיצוני. אבל בשביל הצופה מן הצד, המראה המוזר והבלתי ייאמן של המצב בפורטלנד היה פוקח עיניים. כפי שאמר לי אחד התושבים הוותיקים, "פעם זאת הייתה עיר מתורבתת מאוד". לא עוד.
הסיבה המוצהרת להתפרעויות הליליות של אנטיפה וחיי שחורים נחשבים היא שהמשתתפים מאמינים לחיזיון של ארצם המוקרן על הקיר. מדי לילה הם יוצאים לרחובות כדי להתנגד לגזענות המערכתית ולעליונות הלבנה. במשך כמה ימים ולילות בפורטלנד, הצטרפתי לחברי הקבוצה, התלבשתי כמותם והשתתפתי במפגשים שלהם, כדי לראות בעצמי איך חלק מבני הדור הזה באמת מאמינים במה שסיפרו להם על אמריקה.
אכן, כמו בכל מקום אחר, השיגעון שכבר התקיים בעיר הוחרף בשל נגיף הקורונה וההחלטה לסגור את המשק ולהטיל סגר על האוכלוסייה כדי למנוע את התפרצות המגפה. אולם מרכז העיר פורטלנד הפך למקום עזוב ומסוכן, מאוכלס במספר עצום של חסרי בית שזרמו לאזור בעשורים האחרונים, בעידוד הממשל המקומי המתיר להם להקים את אוהליהם בכל מקום שירצו. בכיכרות הראשיים הוצבו למענם שולחנות אוכל ושתייה שיוכלו לבחור מהם כאוות נפשם, מזנון שפתוח 24 שעות ביממה.
אבל לא רק המגפה או תגובת השלטונות הובילו לישימון הזה. במשך חודשים, מפגינים גררו נהגים חולפים מתוך המכוניות שלהם, תקפו בתי עסק, ושלחו לחדר המיון עיתונאים שדיווחיהם לא היו לשביעות רצונם - כל זאת בלי שרשויות החוק גילו בכך עניין. העסקים הפתוחים עדיין פעלו כמו בעיר תחת מצור. ביקרתי במסעדה אחת שנפתחה לאחרונה. הבעלים היה אמריקני שחור, פטריוט גאה. על קירות המסעדה שלו הוא הציג כרזות של גיבורים אמריקנים: חייל, כבאי ועוד מאנשי כוחות החירום וההצלה. לכן המסעדה שלו סומנה. שני לילות קודם לכן מישהו ירה שני צרורות קליעים דרך חלון המסעדה שלו. הקרשים עוד כיסו את האזור שהזכוכית התנפצה בו. איזו פרשנות של מהות המדינה הובילה אדם לירות כדורים חיים דרך חלונות בית העסק של אדם שחור כדי להתנגד להצגת אנשים שנחשבים במדינה האמריקנית כגיבורים?
נדמה שפורטלנד הפכה למוקד של בלבול שפקד גם פעילים בבריטניה ובמדינות המערב האחרות: ההשקפה הנרכשת שהם חיים בחברה פטריארכלית, לא שוויונית, סיס-הטרונורמטיבית וגזענית ללא תקנה. הם שוכנעו בכך והגיבו בהתאם: אם זה אכן מצב החברה, אז צריך לפעול נגדה. הרשויות לא עשו דבר כדי לאתגר את הפרשנות הזאת. בפועל, ראש העיר, איש שמאל, אסר במפורש על המשטרה להסתייע בכוחות הפדרליים כדי לפעול נגד המתפרעים. במסע הבחירות שלו בשלהי 2020, המועמד היחיד שהתמודד מולו היה תומך גלוי של אנטיפה.
הפעולות המוצלחות האחרונות שעשתה המיליציה המועדפת על המועמד ההוא לראשות העיר כללו ניתוץ והרס של כמעט כל פסל ואנדרטה ציבורית בעיר. כל הדמויות ההיסטוריות הוסרו בידי אספסוף מפגינים. בסוף השבוע שקדם לבואי הוסר פסלו של אברהם לינקולן, והכן הריק שלו כוסה בגרפיטי ובביטוי אחד: "השבת קרקע". בהזדמנויות אחרות - בטקס מעין פגאני - הבעירו פורעים שוב ושוב אנדרטה של אייל קורא, עד שהרשויות הסירו אותה. בשלב הזה, סיור באתרי פורטלנד כולל מגוון רחב של כנים ריקים.
במהלך הקיץ שלח הנשיא אל הערים מאבטחים פדרליים בניגוד לרצון השלטונות המקומיים. הסוכנים הפדרליים הללו היו בין המטרות המעטות שנותרו לאנטיפה. הלילה הראשון שלי עמהם הוקדש לצעדת "שתזדיין הג'נטריפיקציה" (הראשונה שלי). שוטרים לא נראו באופק, והפעילים השתמשו בכוח משטרה משלהם, שכלל רוכבי אופנועים, כדי לחסום כבישים ואז לצעוד לאורך הרחובות בעודם צורחים במגפונים על לקוחות בברים שעדיין פעלו ועל תושבי שכונת מגורים שאוכלסה בעבר, לטענת המפגינים, במשפחות שחורות וילידות. רבים מהאנשים שגרו בבתים הללו יצאו החוצה והניפו את אגרופיהם באוויר או נופפו בסולידריות. לרובם היו כרזות "חיי שחורים נחשבים" על החלונות. הצועדים הלבנים ברובם האשימו אותם שהם חיים על "אדמה גזולה". קריאות אחרות כללו "תתעוררו, מניאקים, תתעוררו".
לילה לאחר מכן היינו ליד מתקן של הסוכנות לאכיפת מכס והגירה סמוך לחוף. המתקן הפדרלי היה ממוגן בקרשים, אבל אנשי אנטיפה אוהבים לנסות לשרוף את הבניינים האלה על דייריהם. הרשויות הפדרליות היו להוטות למנוע זאת. וכך יצא לדרך משחק של חתול ועכבר, ששני הצדדים כבר היו מתורגלים בו. פעילי אנטיפה יידו אבנים לעבר המתקן הממוגן והכו בתופים כדי לשלהב את עצמם עד כדי התפרעות. הם הציתו אש ברחוב וניסו להגיע לדלתות המתקן. רק אחרי שהושמעו מספיק צפירות התרעה והמתפרעים הגיעו ממש עד הדלתות, סוכני אכיפת החוק פרצו החוצה. גז מדמיע רוסס וקליעי פִּלְפֵּל נורו.
בקרב המתמשך המפגינים נהדפו לאחור לזמן מה, עד שהמשטרה נסוגה תחת מטח נחירות חזיר מדומות מפיות המפגינים. אישה לבנה צעירה, באוברול ורוד, המשיכה לצעוק "נאצים" על השוטרים, מחליפה מעת לעת את השתלחותה במגפון בהטפה לשוטרים על כך שילדיהם יגדלו לשנוא אותם. מה היה יכול לקרות לחברה כדי שהתנהגות כזאת תהיה עניין יומיומי? אחת התשובות היא שהחברה הזאת נשטפה במערכת טענות לגבי אמריקה והחברה האמריקנית. אנשים טענו על מצב הגזע באמריקה טענות החוטאות לאמת באופן מעודן, ולפעמים ללא עידון כלל.
הדיפת הטענות הללו דרשה תשומת לב לפרטים ואובססיה לעובדות. שיגעון לדבר אחד, עז כמו זה של האנשים שיצרו את התמונה הזאת. אז פשוט התירו להן להישמע. רק עכשיו, כשהחיזיון שנוצר מוקרן במלואו על קיר העולם, אפשר לתפוס את ההשלכות המלאות של המלאכה. טענות זעירות על "גזענות מערכתית", "לובן מוסדי" ועוד נענו בהתעלמות. אבל עכשיו, כשהן מוקרנות במלואן במערכת המקרנים של התרבות האמריקנית, עולה חיזיון מפלצתי. ולכן אפשר למצוא מתבגרת בת למעמד הביניים, מאחד הדורות המאושרים בתולדות האנושות, שחיה באחת החברות החופשיות בתולדות האנושות, מחוץ למתקן משטרתי, בלילה, באוברול ורוד, צורחת גסויות על כל נציג של המדינה.
"הקרב על המערב", דאגלס מאריי | הוצאת סלע מאיר | 320 דפים