"אם אתם קוראים את המילים האלה" הוא פרויקט ספרותי-דוקומנטרי ראשון מסוגו, האוצר 49 מכתבים אחרונים של נופלי המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר. רובם לא פורסמו מעולם. 

האוצרים שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן, נתקלו בשיאה של המלחמה במילים אחרונות שכתבו לוחמים, והרגישו שאסור לתת להן להיעלם, לעולם. אז הם פנו למשפחות שכולות והזמינו אותן לצרף את מילות יקיריהן לספר, ולצד זאת הם שילבו טקסטים שנכתבו במיוחד על ידי אמנים ואנשי רוח - בהם נשיא המדינה יצחק הרצוג, אשכול נבו, הרבנית ימימה מזרחי ועוד. קראו כאן את הטקסט שכתב אביתר בנאי.

אם נפחד לא נהיה ראויים להם/ אביתר בנאי

לפני כמה שנים הייתה לי שיחה עם נער חולה סרטן בימיו האחרונים. שיחה מופלאה שנצרבה בי.
שאלתי אותו מה הוא רואה כשהוא עוצם עיניים. האם הוא יכול לראות בתוכו מרחבים?
הוא אמר שהוא רואה מפלים ענקיים, כמו מפלי הניאגרה בקנדה. יש בתוכי מראות נפלאים. מפלים ונופים. יש בי עולם. כך הוא אמר. אני מוכן להביט בפלא של הקץ. המוות והנצח, הגוף והנשמה, הכאב והיופי, הכול מעורבב לי ביחד. כך הוא אמר.

הבנו זה את זה והתרגשנו שמצאנו חבר. הוא היה האדם הראשון ואולי היחידי שפגשתי שהסכים לראות יופי בתוך האמת המרה והאכזרית של ההילקחות.

מכתבים אחרונים של נערים שצועדים באומץ בלתי נתפס אל תוך התופת.
הזעם שזה מעורר כלפי אלוהים, כלפי המדינה ומנהיגיה, הפחד מפני הריק והייאוש. בלתי אפשרי לקרוא ספר כזה.
כל כך עצוב, קורע את הלב. מרסק. מפחיד.

אבל העניין הוא, שהפחד והסירוב להביט מסוכנים יותר מהכאב הנורא שיש בהסכמה לקרוא.
הזעם והפחד מסוכנים בעיניי הרבה יותר מאשר לקרוא ולבכות ולבכות ולבכות. לפגוש את הריק והספק ולהתיר אותם בדמעות ובשיתוף.

בסרט "אמריקן ביוטי" משנות התשעים יש דמות של נער פיוטי שמצלם את החיים. הכול. הוא רואה פלא ויופי בכל הדברים והמצלמה היא לו מכחול ועט לרשום את הפלא. הוא מצלם שקית נייר מתעופפת ברוח הסתיו, הוא מצלם את אבא שלו מכה אותו, הוא מצלם את הנערה מהבית ממול, והוא גם מצלם אישה חסרת בית מתה ממנת יתר ברחוב.
הוא פתוח לכל מה שהחיים האלה יש בהם. האור והחושך, הכאב והזעם, התשוקה והאלימות. אין בו פחד. הוא מצלם ורושם הכול. הכאב הופך לשיר כשמסכימים, כשלא מקשיחים את הלב.

לא לסגור את הלב. זה יעשה את הכול הרבה יותר קר ומסוכן. האומץ והיופי של הנערים האלה. המחיר שהמשפחות שילמו. כל היופי האינסופי הכרוך בכאב העצום, האכזרי והבלתי נתפס, רוצה בית בלב שלנו.
רוצה לשנות אותנו.
אם נפחד ולא ניתן להם מקום בלב שלנו, לא נוכל להיות ראויים להם. לא נוכל להשתנות. והם יישארו מחוץ לנו, מבודדים בכאבם, וכמו הכול היה לשווא.

בנו של קלונימוס קלמן, האדמו"ר מפיאסצנה, נרצח בשנות הזעם של מחנות הריכוז בפולין.
בהספד לבנו אמר הרב שהקורבן בבית המקדש היה מתקבל ברצון רק בתנאי שמביא הקורבן היה מתוודה ומבקש לשנות את דרכיו לטובה, ואילו בלי וידוי הקורבן היה לשווא. כדי שמותו של בני לא יהיה לשווא, אמר, אני מצהיר: רצוני להשתנות.

על האדמה המדממת הזאת תקום חברת מופת. אנחנו מחויבים לנופלים ולבני משפחתם שקורבנם לא יהיה לשווא. בשביל זה צריך לפתוח את הלב ולתת למכתבים האלה להמיס אותו, לשפוך דמעות כמים ולהסכים לחיות ולפעול בעולם בלב פתוח ובשאיפה לשינוי, לאחווה ולשלום.

"אם אתם קוראים את המילים האלה", מאת שלמה קווס ורחלי פלנט-רוזן | הוצאת קורן | 270 עמודים

50% מהרווחים של היוצרים יתרמו להנצחת הנופלים בדרכים נוספות