למחזאית שחר פנקס והבמאית שיר גולדברג יש נטייה מובהקת לקחת יצירות פרוזה קלאסיות ולתרגם אותן לשפת התיאטרון. עם "תהילה" של עגנון ועם אוסף סיפורי דבורה בארון, "אדם לא מת סתם", זה אמנם עבד להן מצוין אבל עם "המאהב" של א.ב. יהושע שעלה בשנה שעברה זה פחות הצליח. דרוש אומץ רב וגם לא מעט יומרה כדי לקחת את "אבא גוריו", אחד הרומנים הקלאסיים והחשובים ביותר של הסופר הצרפתי האגדי אונורה דה בלזק, ולהקים אותו לתחייה על הבמה. מדובר ברומן פנורמי רחב יריעה עשיר בפרטים, תיאורים ודמויות, ולנסות לדחוס אותו לתוך שעה וארבעים של הצגת תיאטרון נשמע מראש כמו משימה בלתי אפשרית שנידונה לכישלון.
"אבא גוריו" עוסק בפער בין המעמדות והקרב האכזרי והאינסופי בין העשירים לעניים בפריז של תחילת המאה ה-19. בלזק מותח ביקורת נוקבת על הטבע האנושי ומנסה להוכיח שהאינטרסנטיות והאנוכיות תמיד ינצחו הכול – אפילו את המשפחה. כמו מירלה אפרת שעושה הכול למען ילדיה אך הם רק מנצלים אותה ואת כיסה ונוטשים אותה לאנחות, גם אבא גוריו יקריב הכול בשביל שתי בנותיו דלפין ואנסטאזי. שתיהן סוחטות ממנו כספים בלי סוף, גורמות לו למכור את כל רכושו וזונחות אותו כשהוא חולה ומרושש עד מותו הבלתי נמנע. לצדו של גוריו ניצב ראסטיניאק, צעיר כפרי שמנסה להתערבב בחברה הגבוהה של פריז. אמו שולחת לו כסף והוא זוכה להכוונה מצד דודניתו הברונית ומצליח להתחבב על דלפין, בתו הנשואה של גוריו. הוא זה שמביט מן הצד ומתקשה להסתגל לתאוות הבצע, השחיתויות והצביעות כמו בלזק עצמו. כמה עצוב שהאמירה של היצירה המפוארת עדיין רלוונטית לימינו.
גם הפעם הן מצליחות לחולל קסמים על הבמה בעזרת תפאורה מסומנת ומצוירת, ובעיקר ברגעים בהם השחקנים משמשים תפאורה אנושית. התמונות של העצים הזזים, הנסיעה בכרכרה והסעודה היוקרתית הן רגעי קסם מכשפים של תיאטרון במיטבו. לעומת זאת היו רגעים שהקברט של גוריו קצת מרחיק לכת ונופל למצועצעות; אי אפשר היה להתעלם מבובת האווזה המביכה שהופעלה על ידי חוטים, כשהשחקנית שטיילה איתה על הבמה אפילו השמיעה קולות געגוע. הגבול בין קברט שנון למבוגרים לתיאטרון בובות זול לילדים נחצה באותו רגע. היו עוד כמה רגעים צורמים שגרמו לי לתהות האם בעצם מנסים להקליל לקהל את כובד הסיפור הטרגי של גוריו באמצעות שטיקים מבדרים?
סשה ליסיאנסקי הפליא בעיצוב התפאורה המורכבת והמינימליסטית, וזה לא קל בהתחשב בעובדה שרוב הזמן הבמה הגדולה כמעט ריקה לחלוטין. הירח המדומה שלו הוא בין היפים שהזדמן לי לראות על הבמה. מאור צבר עיצב תלבושות צבעוניות וססגוניות אך לא הרשה לעצמו להתפרע מדי וסיפק לנו שיק פריזאי לייט, בלי עודף מעוף. יותר מכל, ב"אבא גוריו" מורגשת טביעת האצבע המשותפת והמיוחדת שמגבשות פנקס וגולדברג. חבל שהטיפול הרגיש שלהן בטקסטים לא הצליח לרגש הפעם והתוצאה הסופית יצאה קצת מקושקשת, אבל בהחלט מסקרן לראות מה יוליד שיתוף הפעולה הבא שלהן.
