אחת הבדיחות שחוזרות על עצמן באלף ואחת וריאציות במהלך טיולי-אחרי-הצבא, היא על הברזילאי/נפאלי/פרואני/הודי ששואל את הטייל הישראלי, "כמה אנשים יש בישראל?". הישראלי משיב לו, "שמונה-תשעה מיליון". הברזילאי ההמום חושש שלא הובן כהלכה ומחדד, "לא התכוונתי כמה ישראלים יש בברזיל, כמה יש בישראל?". וכן, אפשר להבין אותו, ישראלים נמצאים בכל מקום. נוכחות שאין בה שום דבר נחבא אל הכלים. אבל האמת היא שהנוכחות הזאת בבופה הכל כלול הגלובלי היא רק צד אחד של המטבע. הגלוי יותר. הצד השני והמסקרן, הוא הנוכחות של חוצלארץ בישראליות המעודכנת. נוכחות שבין היתר מובילה מאות אלפים להחזיק אזרחויות זרות ("שיהיה") ולדבר על רילוקיישן כעל הגשמה אישית ותחנת חובה בחיי המשפחה, "בשביל שלילדים תהיה אנגלית שפת אם".
אל המקום המרתק והלא פעם מודחק הזה, נוכח משמעויות הגולה לנפש היהודית ההומיה, מבקשת להיכנס ההצגה "שלום לך ארץ" מאת מוריה זרחיה ובבימויה, שמורכבת מארבע אפיזודות נפרדות על פני הגלובוס ומוגדרת "קומדיה על אלה שעזבו". אמנם לא כל הדמויות בהצגה בדיוק עזבו, אבל בואו נאמר שכולן נמצאות בפרופיל של העשויות לעזוב. צעירים וצעירות בני דור ה-Y (ילידי שנות השמונים-תשעים), דור מחאת האוהלים שרוצים לאכול מילקי ולא לפשוט רגל תוך כדי. חלקם בודקים את המים מעבר לים, אחרים כבר טובלים בהם זמן מה, והם מציגים גם איך זה נראה להיות ישראלי מבחוץ - אבל בעיקר איך הישראליות מרגישה להם, כאשר הם נטועים בלבה של תרבות זרה ומתחולל משהו שמצית בהם מחדש את הארץ הנעדרת שהם השאירו מאחור.
במובן זה אפשר לקרוא את שם ההצגה כלשונה - כמכתב פרידה בשם היורדים הפוטנציאליים - אבל גם כטקסט של היכרות מחודשת, ערגה וגעגוע אל ארץ שלא אחת צריך להתרחק ממנה בשביל להתקרב. "שלום לך ארץ נהדרת" שר יהורם גאון, וזרחיה מכוונת למקור גם בבחירת השירים בהצגה, שמתגנבים באגביות בקטעי הקישור בין הקטעים השונים בביצועם של תום חודורוב, דור הררי ודקלה הדר (שחולקת את התפקיד עם חן גרטי). על פניו, זה סוג של פתרון טכני חביב במטרה להעביר את הזמן בין סידור התפאורה לפני הסיפור הבא, אבל בפועל, אלה בחירות שעובדות היטב על בלוטות הקונפליקט הישראלי-ישראלי. בין אם זה השיר "אנטארקטיקה" והסוסים שלא מדברים עברית, או להיט הרחבות של דורון מדלי, "פה זה לא אירופה", פה זה ישראל, תתחיל להתרגל.
כל קלישאה אפשרית על ישראלים בברלין
"שלום לך ארץ" מורכבת כאמור מארבע אפיזודות נפרדות. הראשונה היא "חומוס בברלין", במסגרתה זוג הומואים - והחברה הלסבית שלהם, שהיא גם חובבת מועדוני סאדו-מאזו כמובן - פותחים חומוסיה בבירת גרמניה וגם מגדלים בה את הבן שלהם, בין היתר בשביל שיוכל ללכת לגן במקום שבו אבא ואבא זה לא ביג דיל. השנייה היא "מעלית בדובאי", שבמהלכה שלושה שותפים בסטארט-אפ, שהכירו - איך לא - ב-8200, נתקעים במעלית של הבורג'-ערב בדרכם למכור את חברת הסייבר שלהם לשייח מפוקפק ולעשות אקזיט מסחרר.
השלישית היא "דייט בפריז", שבמרכזה עומדת נטלי, שמביאה לדירתה את הדייט השרמנטי שלה ז'אן רק בשביל למצוא בסלון ביתה את בת הדודה שלה רווית מחולון יחד עם עוד שלושה גברים ישראלים (אחד מהם הוא הנודניק מהתיכון) כשהם עושים סמים וצופים בקולניות במשחק כדורגל. הרביעית והאחרונה היא "כיפור באטלנטה", שמגוללת את סיפורן של ארבע צעירות ישראליות שחולמות להיות קים קרדשיאן אבל בינתיים עובדות בעגלות של מוצרי ים המלח בקניון. הן נכנסות לעימות סביב יום כיפור, כאשר אחת מהן רוצה לצום ולא ללכת לבריכה ולעשות משם סטורי.
זו ההצגה השנייה, אחרי "רינגו" שסקרנו פה, של קבוצת הצעירים החדשה שהוקמה בקאמרי בניהולו של עמית אפטה. ואפילו שהקטעים לא אחידים ברמתם, צריך לומר שכיף לראות צעירים עושים הצגות של צעירים גם בתיאטרון הממוסד. מה זה כיף? אוויר לנשימה, ומעבר למובן מאליו, והוא שמדובר במנגנון הישרדותי של תיאטרון חפץ חיים, מדובר בקולות ששופכים אור על דילמות של דור שלם, שבאופן מפתיע לא מקבלות המון טיפול בזירה התרבותית. וגם כשזה קורה, ההיבטים הם בעיקר מבעד לעיניהם של מדורי הצרכנות ולא חלה התעמקות יתרה במה שמתחולל בנפש הצעירה שמחפשת מקום לעגון בו.
זה גם המקום לומר שההצגה מתחילה לא טוב, עם הקטע "חומוס בברלין" - שנדמה שלא מפספס אף קלישאה: שואה ותקומה, הומואים ולסביות בברלין, גזענות ויוקר המחייה. אפילו שהמשחק מספק רגעים חמודים בין דור הררי ותום חודורוב בתפקיד בני הזוג, וגם עם הגננת הגרמנית פראו וגנר (דקלה הדר המצוינת), הקטע המדובר מצליח ליפול בערך לכל בור של בנאליות שרק אפשר. נדמה כי הוא כלוא באיזו מן תפיסה של "מה מצופה מהצגה בקאמרי על צעירים ישראלים בברלין". אבל למרבה המזל זה רק הקטע הראשון, כי הבאים אחריו דווקא כן מצליחים להיות גם מקוריים וגם מפתיעים במיקומים בהם הם מתרחשים ובסיטואציות אותן הם מתארים.
תמונת האקזיט בדובאי מדויקת להפליא, הדייט בפריז חביב בסך הכול, והקטע האחרון "כיפור באטלנטה" הוא המוצלח ביותר. זה קורה בראש ובראשונה בזכות המשחק של ארבע חברות הלהקה הצעירה שלוכדות אחת-אחת את הניתוק של דור ה-Y בואך Z: מאיה קורן בתפקיד גל שכבר מנוסה בלהיות אמריקאית מפוחלצת, אור לומברוזו בתפקיד מורי הקלולסית שרק עכשיו הגיעה, יעלי רוזנבליט בתפקיד שלומי המצחיקולה, ורוני נתנאל שמתעלה בתפקיד מיכי הפלקטית שמשהו בה פתאום נפתח. המשהו הזה הוא גם הרובד הנוסף של ההצגה הלא רק מצחיקה הזאת.
"שלום לך ארץ" מאת מוריה זרחיה ובבימויה, תיאטרון הקאמרי. המועדים הבאים: 26-29.5
