פעם בכמה זמן מגיעה יצירה שמזכירה לי לא רק למה אני אוהב תיאטרון, אלא גם למה אני זקוק לו - ואת "ניים דרופ", שיצר ג'ייסון דנינו הולט, הייתי צריך באותו הערב כאוויר לנשימה. זה מופע של התערטלות רגשית בלתי מתווכת של שישה אמנים וקהל אחד בחלל משותף, שהופך לסערה המושלמת. כמו תוכנית ריאליטי על ספידים. מדובר ביצירה כאוטית, נוכחת וחשופה, ששואבת את הצופה שלה למסע אל נבכי הנפש של מבצעיה - שם הם יחשפו את הקרביים שלהם בכנות כואבת - רק בשביל להמשיך משם אל נפשו שלו גם אחרי שהמסך יורד. במפגש עם יצירת אמנות אין חוויה עוצמתית מזו.
"ניים דרופ" הוא לא מופע חדש, אבל אם אינכם חובבי פרינג' מושבעים כנראה שלא נחשפתם אליו עד לא מזמן. הוא נוצר על ידי דנינו הולט עוד ב-2017 כתרגיל בבית הספר למשחק ניסן נתיב, ועלה מאז כהפקה עצמאית בתיאטרון הבית ביפו; לפני כמה חודשים הוא אומץ על ידי תיאטרון הקאמרי, שעושה מאמצים גדולים בפנייה לקהלים חדשים (המאמצים האלה כוללים גם קבוצת צעירים מוצלחת) ועלה על הרדאר. ההצלחה המחודשת הזו של התיאטרון קורית גם לא מעט הודות לפרופיל הגבוה של אחת השחקניות-יוצרות שלו, מיה לנדסמן, אבל עד כאן אקספוזיציה.
נקודת המוצא של "ניים דרופ" היא דיסאוריינטציה. אנחנו בתיאטרון, ועוד בזה הממוסד, ויש כללים ושומרים על שקט - אבל זה לא מרגיש כמו תיאטרון כבר מהרגע הראשון שבו נכנסים אל האולם; מוזיקת טראנס מפציצה ברקע והשחקנים כבר בטירוף, כאשר הקהל תופס את מקומו. תחילה מבטים תמוהים - נבוכים אפילו - אל השחקנים שרוקדים, כל אחד בתוך ה"זון" שלו, ונשאלת השאלה מה הם רוצים מאתנו. אחר כך המוזיקה מתחילה לחלחל, להשיל את היומרה, את המגננות וגם את הציניות. זה מה שמוזיקה עושה, כל אחד וזו שמפרקת אותו, ואט-אט ישתמשו בה ובזיכרונות שנכרכו בה על מנת לקחת אותנו אל אותם רגעים אינטימיים ופגיעים. אל המקום שבו הלב מתמלא ואז גם מתרסק לרסיסים.
דנינו הולט מייצר דיאלוג עם הקהל כבר בפתיחה. אין קירות בהצגה הזאת וגם לא פעולת מאחורי הקלעים. כמו אצל ברטולט ברכט, הכול קורה על הבמה - מבקש לשכנע שמה שקורה כאן הוא-הוא הדבר האמיתי. הנה ג'ייסון, שם זו מיה, יעל, הילה. אלה לא דמויות, זה הם בתפקיד עצמם.
אלון סנדלר, שחקן הקאמרי, שמככב בלא מעט הפקות "רגילות", הוא הראשון להציג את עצמו. הוא נחשף עם קורטוב של ביישנות, שמגבירה את תחושת האותנטיות של מי שהגיע לכאן הערב שלא על מנת לגלם דמות שמישהו כתב לו. וזה עובד, הסכר נפרץ - בין אם הסיפורים אותנטיים במאה אחוז, בחמישים או בכלל לא, האפקט מושג. יחד עם לנדסמן שמחליפה בגדים על הבמה ברקע, מנגנת ולא נחה לרגע, הקהל מבין שהוא אינו צופה במחזה על מאחורי הקלעים דוגמת "שורת המקהלה", אלא בפיסות של החיים עצמם. פיסות שהן שריטות, כאלה שאין אחד בקהל שאין לו מהן.
מכאן המסע הופך לרכבת הרים מטלטלת של וידויים, כשכל אחד מהשחקנים מקבל בתורו את הבמה. יש כאן הרבה מאוד כישרון על הבמה - הבעתי, תנועתי, מוזיקאלי – וגם חספוס, הומור וכאב, כשהחיבור אל המוזיקה פועל כמגבר ופורט על מיתרי הרגש בהרמוניה. המוזיקה מייצרת לא רק את הסיפור אלא גם את האווירה שלו - דמעות של שמחה ושל עצב בלימבו אינסופי.
זה קורה כשדנינו הולט מדבר על המכשפות של ענבל פרלמוטר ועל השדים הפרטיים שלו. זה קורה כשהילה גלוסקינוס שרה את יחסיה הלאניסטריים עם אחיה. זה מתעצם והולך עם הרקדן הנהדר גיל שחר, שמכניס תנועה ותעוזה אל הבמה, חוזר עירום לרגע שבו החליט לחדול להיות חומר בידם של אחרים. וזה מגיע לשיאו עם שתי השחקניות שהווידויים שלהן סוגרים את הערב. לנדסמן מתפוצצת בווירטואוזיות נדירה ובתזמון קומי מעולה, הן על רחבת הטראנס כמלכת חיי הלילה, והן עם פוסט טראומה משפחתית. יעל מור, מצדה, לוקחת את נינה סימון האגדית ואת מערכת התופים שלה בשביל לזעוק - באנרגיות ממגנטות - את מה שידבר לליבה של כל אישה בקהל.
לפני קצת יותר ממאה שנה עלה באיטליה המחזה הקנוני "שש נפשות מחפשות מחבר", של הסופר זוכה פרס נובל לואיג'י פיראנדלו. הוא עוסק בשש דמויות לא גמורות, שמתפרצות אל אולם החזרות ומפצירות במחזאי לסיים את הסיפור שלהן, כי הן לא יכולות יותר. אני לא יודע אם דנינו הולט חשב על הנפשות האבודות של פיראנדלו כשהוא יצר את "ניים דרופ", אבל אצלי הן קמו לתחייה שוב באותו הערב. שש נפשות שנמצאות בחיפוש מתמיד אחר משמעות. מסע שלא נגמר.
"ניים דרופ", תיאטרון הקאמרי
פרפורמרים יוצרים: ג'ייסון דנינו הולט, מיה לנדסמן, אלון סנדלר, יעל מור, הילה גלוסקינוס, גיל שחר