נתחיל בטריוויה: מי הוא היוצר הצעיר, עוד לא בן 36, שבימים אלה עולה מחזה פרי עטו גם בהבימה וגם בקאמרי, ושמחזות שלו כבר הספיקו לעלות בשנים האחרונות גם בגשר ושוב בהבימה? רמז: הוא לא ישראלי ולא קוראים לו צ'כוב (צעיר אמרנו – יבדל"א). התשובה היא רוברט אייק, במאי ומחזאי שסביר שאם אתם לא מאוד מושקעים בסצנת התיאטרון העכשווית, השם הזה לא אומר לכם הרבה. אבל אייק, כפי שתואר בטלגרף הבריטי, כבר הוכתר ל"יוצר התיאטרון המשמעותי ביותר שבריטניה הוציאה בדור האחרון". חתיכת סופרלטיב. עוד אחד? כתבת פרופיל מרתקת עליו בניו יורקר היוקרתי לפני כמה חודשים, העניקה לו את הכותרת הלא בלתי מחייבת "המלט בן זמננו".
להיות המלט או לא להיות, "בן זמננו" היא ההתמחות של אייק, שלוקח מחזות קלאסיים, רובם קנוניים ושעלו אינספור פעמים, כמו "הדוד וניה" של צ'כוב או "חוות החיות" של אורוול, ומעבד אותם לימינו אנו. בחלק מהמקרים הוא כותב אותם מחדש, כמו במקרה של "הדוקטור" שעולה החודש בהבימה בבימויה של מירי לזר, ויסוקר כאן בהרחבה. באחרים הוא מסתפק בבימוי כזה, שבין היתר ממקם את הגיבורים הקלאסיים בסיטואציות עכשוויות ומאתגרות.
הנה כך, בגרסה שלו ל"רומיאו ויוליה" הוא נקט בשיטה של דלתות מסתובבות, ומה למשל היה קורה אם הזוג הטרגי לא היה נפגש מעולם. את "אדיפוס", שעולה בימים אלה בקאמרי בבימויו של עירד רובינשטיין, שגם העלה בעבר את גרסתו של אייק ל-"1984" של אורוול, הוא הופך לפוליטיקאי בן זמננו. את דנמרק בגרסתו להמלט, אייק הפך למדינת מעקב מצולמת, ובעיבוד שלו לימיה האחרונים של מרי סטיוארט, השחקניות הטילו מטבע בתחילת כל הצגה - מי תגלם את מלכת אנגליה אליזבת' ומי את האסירה שלה, מרי מלכת הסקוטים.
לא מעט רעיונות יצירתיים, ולא במקרה גם יוצרי התיאטרון בישראל, עם דגש על הצעירים שבהם - כמו לזר ורובינשטיין - בוחרים בגרסאות שלו כדי להחיות באמצעותן את הקלאסיקה. אפשר להתווכח לגופם של עיבודים, אבל לא על הצורך בתיאטרון חי, נושם ומעודכן שידבר גם אל דור המסכים והרשתות. ואם שייקספיר יכול להוות השראה לסדרה המצליחה של העשור – "משחקי הכס" בואך "בית הדרקון" - עם מיליוני מעריצים צעירים ועלילות מפותלות, מדוע לא גם על הבמה.
עימות שמתנקזים אליו אלמנטים קדמוניים
"הדוקטור" הוא עיבוד של אייק למחזה "פרופסור ברנהרדי" של המחזאי היהודי-אוסטרי ארתור שניצלר (שהיה גם חברו של מחזאי אחר, בנימין זאב הרצל). הוא עלה לראשונה בברלין ב-1912 ועל פניו מתעוררת התהיה מה הרלוונטיות שלו כיום ב-2022, או ב-2019 אז עלה לראשונה בתיאטרון אלמיידה הלונדוני. האמת היא שאפילו בשלוש השנים שחלפו מאז עלה, עם מגפת הקורונה ששמה את הרופאים על המוקד, או עם בית המשפט העליון האמריקאי שמשך השנה את חסותו מהגנה על זכותן של נשים לגופן – הרלוונטיות הזאת אף התחדדה.
"הדוקטור" מביא את סיפורה של פרופ' רות וולף (לילאן ברטו), מומחית עולמית בחקר מחלת האלצהיימר ויהודייה – פרט שעד מהרה מתברר כמשמעותי - שאל חדר המיון שלה מגיעה צעירה קתולית בת 14 שהפלה מחתרתית שהיא ביצעה הסתבכה והיא על סף מוות. אל חדר המיון מגיע גם הכומר של אותה צעירה, ומבקש להיות עמה ברגעיה האחרונים על מנת שתזכה לשלווה בעולם הבא. וולף, שחרדה לשלוותה של הצעירה בעולם הזה, מסרבת לתת לכומר להיכנס. הצעירה בינתיים מתה, והעימות הופך לכזה שמתנקזים אליו אלמנטים קדמוניים, גזעניים - יהדות ונצרות, קידמה ורוח.
אבל זה לא מסתיים שם, ואל ההצגה שביימה לזר ותרגם אלי ביז'אווי, מתנקזות עוד שלל סוגיות אקטואליות. הכומר (נורמן עיסא) מקליט את העימות בינו לבין הפרופ', וזו עד מהרה הופכת ויראלית ומאלצת את המוסד הרפואי שבראשו היא עומדת לקבל החלטות. וולף מסרבת להתקפל בשום שלב שהוא, להודות בטעות, בחולשה, בטעם לפגם, וכך אט-אט היא צוללת ממגדל השן אל סקילה בכיכר העיר.
ליליאן ברטו שמגלמת את וולף, מזכירה איזו שחקנית נהדרת היא עם התפקיד הראשי הטוב ביותר שאני זוכר ממנה, מאז "מלכת היופי של לינאן" לפני יותר מעשור. היא סוחבת על גבה את ההצגה המורכבת והעמוסה בפרטים, שלא פעם ולא פעמיים נוטה לדידקטיות יתר ולדיאלוגים צפויים וארוכים מדי, ועושה את הבלתי ייאמן של לעורר אמפתיה לדמות טהרנית ובלתי נסבלת - שמהרגע הראשון וכמעט עד האחרון מעוררת ניכור ואנטגוניזם.
אולי זה קולה השבור של ברטו, גם כשהיא נחרצת. אולי זהו המינון המדויק שבו מחדיר אייק תמונות מעולמה הפרטי והלא שגרתי אל העלילה. כך או אחרת, ברטו הופכת את ההצגה הזאת לחוויה ראויה ולא רק במרחב השכלתני. וולף בגילומה היא לסבית שאהובתה שחומת העור צ'רלי (אושרת איננדשט) מרחפת מעל כמו סוד אפל. ובעוד שאל מול הקולגות שלה בבית החולים היא מתנהלת בכוחנות יודעת-כל, כאשר לביתה מגיעה סמי, טרנסג'נדרית תיכוניסטית בגילומו המופלא של עידן מרין, יוצאים מהדוקטור רוך וקבלת האחר.
לזר, שמגיעה לבימוי מעולמות התנועה, מכניסה להצגה כמה תמונות מעבר יפות גם בהיבט זה, ובכלל מצליחה להפיח חיים בהצגת מוסר היפר-ריאליסטית ונוקשה לרוב, שמאירה באור קודר את מציאות חיינו.
"הדוקטור" מאת רוברט אייק, בימוי: מירי לזר. תיאטרון הבימה. המועדים הבאים: 26-27.10
