"מפיסטו" היא בין ההצגות היותר מפוספסות שראיתי בחיי. אחרי נאום ה"קאט דה בולשיט!" של שרת התרבות שלנו, ההפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי היא בדיוק מה שתיאטרון עם ביצים צריך מיד להעלות בתגובה, ועל כך חייבים להוריד את הכובע בפני כל העוסקים במלאכה. עצם ההחלטה להעלות את "מפיסטו" היא נקיטת עמדה שיש בה הרבה אומץ ותעוזה. הבחירה להציג לקהל את ההשוואה בין ישראל של היום לגרמניה הנאצית – תראו, ככה זה נראה כשהממשלה מתחילה לצנזר ולהתערב באמנות – היא בהחלט מקודשת, אבל הבעיה של ההפקה היא לא במה אלא באיך. כמו כן, בכלל לא נעים לראות שחקן פנומן כמו איתי טיראן נאבק להחזיק הצגה שלמה שלא ממש עובדת על כתפיו, חסונות ככל שיהיו.
נדמה שמרוב שהיה חשוב לבמאי והמנהל האמנותי של תיאטרון הקאמרי, עמרי ניצן, להעביר לנו את אותם מסרים אקוטיים, הוא לא שם לב שבדרך הוא קצת מזלזל באינטליגנציה שלנו. ניצן בחר להאכיל אותנו את האמירות של המחזה בכפית לפה כדי שלא נפספס בטעות שמדובר באלגוריה, כי האויב הוא לכאורה אותו אויב והצ'כוב הוא אותו צ'כוב. אם זה היה קורה רק פעם אחת עוד אפשר היה להבליג, אך כשזה נעשה באופן שיטתי, כמעט כפייתי, לא פלא שבסוף המערכה הראשונה כבר התחלתי לאבד את הסבלנות. גם המחזה שעיבד מיטלפונקט לוקה ברדידות ובחד-מימדיות, ויותר מכל היה חסר לי סאבטקסט. הכול כל כך נאמר שוב ושוב שלא נשאר מקום לקרוא בין השורות, לחקור ולגרות את הדמיון. קצת כמו לעשות סקס כשהפרטנר שלך מסביר לך תוך כדי מה אתם עושים כל רגע.
ניכר שטיראן ניסה לצלול לנבכי נשמתו של הפגן בניסיון לפצח את דמותו. לעיתים הפאתוס של דמות השחקן משתלטת גם על הביצוע של טיראן, אך במסגרת המגבלות טיראן עדיין עושה מעל ומעבר. מאחר שהטקסט של "מפיסטו" מרגיש דידקטי וגם הבימוי לא עוזר לו להתרומם גבוה במיוחד, המשא כולו מוטל על כתפיו של טיראן ושל חבריו לקאסט. הם אמנם נותנים את המקסימום ופה ושם יש רגעים שהקסם כן עובד, הרבה בזכות אלי גורנשטיין ודודו ניב הפנטסטיים, אבל זה פשוט לא מספיק. גם עירית קפלן נהדרת כאתנחתא קומית מבורכת, גיל ויינברג מצטיין כשחקן המגמגם, הלנה ירלובה משכנעת מאוד בתפקיד השחקנית הבוהמיינית הביסקסואלית ורות אסרסאי באחד התפקידים הטובים ביותר שלה עד כה כמאהבת השחורה הסודית של הפגן אחראית לרגע המרגש ביותר של ההצגה.
קרן גרנק אפתה מטעמים מהתאורה ופולינה אדמוב עיצבה את כל התלבושות הנכונות. כמו התפאורה המופלאה כך כל הצד הוויזואלי של ההצגה מרשים מאוד ומטופל בקפידה. הבעיה היא שההצגה אולי נראית מצוין, אך החוויה שהקהל עובר ב"מפיסטו" נשארת חיצונית, לא עמוקה מספיק ובעיקר לא מספיק מרגשת. ההצגה פונה לראש של הקהל במקום לפנות לליבו. דווקא בגלל שהאמירה של ההצגה כה חשובה ואין תזמון מושלם יותר להעלותה, מאכזב עוד יותר לצפות בה מחטיאה את המטרה המיוחלת.
