כששמעתי שהקאמרי מעלה הצגה "על קורונה" הייתי ספקן באשר לערך שלה. לתיאטרון יש הרבה מאוד מעלות, אבל התמודדות עם אקטואליה בזמן אמת, לא קופצת כאחת מהן. אפילו העיתונים ואתרי החדשות כבר לא עומדים בקצב. התיאטרון זה המקום שאליו באים בשביל פרספקטיבה, בדומה לספר, והרי מישהו היה מעלה על הדעת לפרסם ספר על "איך לנצח מגפה" בעודה מתרחשת וכשאי הוודאות בשיאה? טוב, נו.
ובכל זאת, אלה אינם ימים רגילים. שנה של השבתה כפויה העלתה את רף החרדה וחידדה את המאבק על המקום במרחב התרבותי והתודעתי. אמנם, שאלת הרלוונטיות של התיאטרון בעידן המסכים לא הומצאה עם פרוץ הקורונה לפני שנתיים בווהאן, אבל כמו תהליכים רבים אחרים, המגפה האיצה אותו.
"אהבה ומגפה", אסופת סיפורים קצרים שנוצרו בימי בין הסגרים ועולה בקאמרי, היא דוגמה מובהקת לרצון להיות נוכח ורלוונטי, כאן ועכשיו. היא מתרחשת במלונית קורונה, גרסת המאה ה-21 למושבת המצורעים, ומביאה שלוש אפיזודות מן הנעשה בחדרים. לגופם של סיפורי היא והוא, אין כאן משהו שלא ראינו או שמענו קודם - ותכף נרחיב - אבל כמכלול ובתוך הקשר הזמן והמקום, יש כאן חוויה שמצליחה להיות גדולה מסך מרכיביה ולגעת בגביע הקדוש של אמנות הבמה והוא החד פעמיות.
זה גם הבמאי עירד רובינשטיין שהרכיב כאן פסיפס קצבי, מחוספס ונושם של תקופה שלא תשכח במהרה; לרבות שימוש מושכל בפסקול שלה, מההון-שלטון של שלום חנוך, שמביא אל הבמה גם את מחאת בלפור, ועד לנפש האפלולית והמסתגרת של בילי אייליש. אבל זה גם ובעיקר הסיטואציה הייחודית ובמסגרתה הקהל, שישוב איש איש והמסכה שלו, מיישיר מבט אל הטראומה הכל כך טרייה ולא מעובדת, ומתבקש לחיות אותה על הבמה. צוחק, בוכה, לא משנה - האולם כולו הופך חלק מהיצירה. משלים אותה באיזו מן שותפות גורל, בין אם הוא מודע לכך ובין אם לא.
מהצפוי ביותר עד המדויק ביותר
"אהבה ומגפה" היא הצגה על יחסים, שכמו כל דבר בשנה וחצי שחלפו, עלו על המסלול המועצם. הקורונה הכניסה את כולנו למצב קרב, כזה שמקלף את כל המגננות ששמנו על עצמנו ומאיים להשאיר אותנו חשופים. מי שנכנס למשבר הזה עם שכבת מגן דקה יותר, גם התפוצץ, וזה בדיוק סיר הלחץ שרובינשטיין משתמש בו.
הסיפור הראשון "הזדמנות", שהוא כתב יחד עם יואב שוטן-גושן, כולא בחדר זוג בורגני שנישואיו מתפוררים (נטע גרטי ונדב נייטס). הסיפור השני, "מומי ורווי" שכתבה בת חן סבג ("מטומטמת"), מציף את תחושת הפספוס, כאשר גבר באמצע החיים שלא מצא את עצמו בחיים מזמין זונה ליום ההולדת שלו בבידוד המלונית, וחולם על סיבוב שני עם אהבת נעוריו שהתגרשה לאחרונה (נדב אסולין, כנרת לימוני ונטע גרטי).
הסיפור השלישי, "פחד ותיעוב בדן פנורמה" מאת גור קורן, מכניס לבידוד שרה וולגרית בלי תיק אבל עם דעות קדומות, עם בחור גיי שביקש להפתיע את הסטוץ שלו במלונית עם סם הזייה, בשביל להעביר לילה של פורקן. היא כמובן גם שותה ממנו (כינרת לימוני ונדב נייטס).
מבין שלושת הסיפורים, "פחד ותיעוב בדן פנורמה" הוא היחיד שיכול היה להתקיים אך ורק בזמן ובמקום הזה. הוא גם הסיפור היחיד שיש בו את אווירת "סוף העולם הגיע", שנצרבה היטב בחודשים הראשונים של המגפה
מבלי להיכנס לספוילרים מיותרים, הסיפור הראשון הוא הצפוי ביותר - בגידה, אכזבה, פילאטיס וכן הלאה, שאין לסיטואציה הייחודית של מלונית הקורונה שום ערך מוסף לגביו. הסיפור האחרון לעומת זאת, הוא המדויק והמוצלח מבין השלושה. זו גם הכתיבה של קורן שיודעת לערבב קומדיה במשקל נוצה לכאורה, עם נושאים משמעותיים הרבה יותר, אבל גם המיקום שלו שהכי פוגע במטרה. מבין השלושה "פחד ותיעוב בדן פנורמה" הוא הסיפור היחיד שיכול היה להתקיים אך ורק במלונית הקורונה, בזמן ובמקום הזה. הוא גם הסיפור היחיד שיש בו הטירוף הזה של אווירת "סוף העולם הגיע", שנצרבה היטב בחודשים הראשונים של המגפה.
נדב נייטס, שמגלם את אוהד ההומוסקסואל, מתגנב בפיג'מת וואנזי בדמות ארנב אל המיטה הלא נכונה, ועושה תפקיד פגיע וחשוף. כינרת לימוני, שתמיד יודעת לגנוב את ההצגה, עושה תפקיד שובה לב בתור השרה החשוכה המתמסטלת. ביצוע שמצטרף אל תפקיד מקסים קודם לכן בסיפור השני, "מומי רווי" של בת חן סבג, שם לימוני היא הזונה הרחמניה שעוזרת למומי השבור, לפרוק גם את מה שעל ליבו ולצלצל אל האקסית המיתולוגית רווי. נדב אסולין שמגלם את מומי, מביא ים של רגש לבמה, נטע גרטי בתפקיד רווי מביאה כמו תמיד זוג עיניים גדולות ומבט נוצץ שיודע לגעת.
עירד רובינשטיין עיצב את הבמה כחדר במלון, אבל בניגוד לכמעט כל תפאורה שגבולות הגזרה שלה הן גבולות הבמה, הוא מקטין את החלל לכדי קוביה מסתובבת שקירותיה שקופים. מייצר הפרדה וריחוק. אני לא יודע מאין הוא ומעצב התפאורה ערן עצמון, שאבו את ההשראה לכך, אבל הפעם האחרונה שאני זוכר קוביה שקופה כזאת ניצבת במרכז הבמה הייתה בגרסת הנפלאה של הבמאי יבגני אריה בגשר ל"הדיבוק". בלתי קשור זה ודאי שלא, גם לקורונה אפשר לצעוק, "דיבוק צא!". אולי זה יעזור.
"אהבה ומגפה" מאת בת חן סבג, יואב שוטן-גושן, עירד רובינשטיין, נועה לזר קינן וגור קורן. בימוי וקונספט: עירד רובינשטיין. ההצגות הבאות: 11-13.10, תיאטרון הקאמרי