בתוך כל הרעש שמאפיין את ההיצע התרבותי-בידורי כיום, עם מבחר אינסופי של יצירות שמתנפלות על הצופים שלהן מהרגע הראשון (מחשש שמא ישתעממו ויברחו אל הסיפוק המיידי שמעבר לפינה), קל לשכוח כמה כוח יש באיפוק. כמה עוצמה שקטה טמונה בפרטים הקטנים של אמנות, כאשר זו מנומקת, הרמונית ומבוצעת בשלמות. המבט התוהה בעיניים, זריקת הצבע בשפתיים, זווית הישיבה, האור שכבה, נוצה שנופלת, הרחשים שברקע, לחישה של אישה.
לארז לב ארי, שאני מאוד אוהב, יש אלבום מופתי שנקרא "כתמים של תרבות". השם הזה מתמצת היטב את חוויית המחזה "אנה קרנינה", שעולה בימים אלה בתיאטרון גשר בבימויו החד-פעמי של הבמאי הליטאי רימאס טומינאס - עד לא מזמן המנהל האמנותי של תיאטרון וכטנגוב הנחשב במוסקבה. כמו היה עצמו גיבור של רומן רוסי, הוא נאלץ לעזוב את העיר, במחאה על פלישת רוסיה לאוקראינה.
"אנה קרנינה" של טומינאס, שעלתה בתיאטרון גשר, היא אחת ההצגות היותר חכמות ומעודנות שבהן צפיתי, עם במאי שמכיר היטב את הקלאסיקה הרוסית על מורכבותה. ולא רק זה: הוא יודע לזקק החוצה בדיוק כירורגי את המהות הרגשית של כל דמות ודמות בה. הוא שולט בצורה אבסולוטית בקצב פעימות הלב של הצופים שלו בכל רגע נתון. לקהל נותר רק להתמסר.
עם קריצה לפרויד ולדיוויד לינץ'
"אנה קרנינה" הוא אחד הרומנים הגדולים בהיסטוריה. הוא נוגע בשאלות הנצח של האושר, ההגשמה והמימוש העצמי, אל מול חוקי החברה והפשרות שזו גוזרת. הרבה לפני שונדה ריימס ו"ברידג'רטון", טולסטוי שם במרכז את אחת הגיבורות הפמיניסטיות הראשונות בספרות: אישה יצרית אשר לא חוששת לבגוד בבעלה המיוחס, לנהל רומן גלוי עם גבר צעיר ממנה, ובתוך כך גם לאתגר את ערכי המשפחה ואת הסדר החברתי המקודש. "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ואילו כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה", היא שורת הפתיחה המצוטטת כל כך מן הרומן, ולו משום שהיא גם מתמצתת עולם ומלואו. האושר הוא פיקציה, מראית עין אינסטגרמית, אם תרצו לשאול מונח עכשווי. כאשר צוללים אל חדרי החדרים מתגלות האמת, הבדידות וגם האומללות.
כראוי לקלאסיקה, "אנה קרנינה" זכה לשלל עיבודים. בתיאטרון הישראלי, הבימה העלה אותה לפני כ-15 שנה עם יבגניה דודינה בתפקיד הראשי. על המסך היו כמה וכמה עיבודים, כאשר האחרון והזכיר שבהם, שיצא לפני כעשור, הוא סרטו של מומחה הקלאסיקות ג'ו רייט - עם קירה נייטלי, ג'וד לאו ומת'יו מקפדיין (הלא הוא טום וומבסגאנס מ"יורשים"). זו גרסה נוצצת והוליוודית של הסיפור; ההפך המוחלט מגרסתו האייקונית של טומינאס בגשר, ככל הנראה.
בגרסתו שלו, טומינאס משתמש בחוכמה במוטיבים שמזוהים עם ענקים בני תקופתו של טולסטוי: אם זה צ׳ייקובסקי, עם העיצוב החזותי של אנה כברבורה שחורה אל מול הברבורה הלבנה, הצחורה והצעירה קיטי; או אם זה העיצוב הרגשי של קריסתה של קיטי אחרי שארוסה המיועד לה נופל בקסמיה של אנה - באופן השואב השראה מנינה של צ'כוב. אולם אם צריך לעמוד על סוד כוחה של ההצגה, הוא טמון בשלושה אלמנטים שראוי להזכיר.
הראשון הוא השימוש של טומינאס במוזיקה שחיבר עבורו המלחין הליטאי גדרוס פוסקוניגיס. יותר אפילו מאשר אנה עצמה, בגילומה של אפרת בן צור הנהדרת (ועוד מעט על הקאסט), המוזיקה היא-היא השחקנית הראשית על הבמה של טומינאס. טומינאס נוקט בטקטיקה שבה הדרמה כמעט שאינה נראית לעין. היא ברקע, מאחורי הקלעים, ואילו הצופים נחשפים בעיקר להשלכות שלה. לא סקס, ציצים ורוקנרול כמו שמקובל להראות הכול מהכול. אבל זה שהדרמה אינה נראית לא אומר שהיא לא נוכחת. טומינאס שותל אותה בתת-מודע של ההצגה באמצעות המוזיקה שמלווה אותה ולוקחת את הצופה למסע הרגשי שמתחולל בתוך הדמויות שלה.
האלמנט השני שבו משתמש טומינאס צולל גם הוא אל מחוזות הנפש העמוקה, ואל מה שפרויד כינה "המאוים" - אותה חוויה שבמסגרתה הדבר הכי המוכר לאדם הופך בבת-אחת לדבר זר, לדבר המאיים עליו ביותר. דיוויד לינץ', למשל, השתמש במוטיב הזה בכמה וכמה מסרטיו. כאן, על הבמה של "אנה קרנינה", הוא מקבל ביטוי בדמותו של מי שלכאורה תפקידו הוא טכני - לשמש מעיין איש אביזרים עבור הגיבורה, אבל ככל שמתקדמת העלילה ועד לסיומה הדרמטי, הוא מסמל בנוכחות שלו את אותו רכיב אליו פרויד התייחס, אשר טמון בתוך אנה. השחקן ניקיטה גולדמן-קוך לא מוציא הגה, אבל אומר הכול.
האלמנט השלישי הוא כמובן אנסמבל השחקנים של תיאטרון גשר. קשה לדמיין קבוצה אחרת של שחקנים שנכונים לגרסה הזו של "אנה קרנינה". על פניו, גדול הוא המרחק בין טומינאס ובין האב הרוחני של גשר, יבגני אריה המנוח; אריה הגיש תיאטרון חזותי גדול מהחיים במשך שלושה עשורים מסחררים, ואילו אצל טומינאס התפאורה סטטית ברובה, וג'סטות גדולות אין. הגישה שונה אבל המטרה זהה - תיאטרון טוטאלי. בשני המקרים מדובר בבימאים שזקוקים לצוות שחקנים מגובש, שיודעים כיצד להתעסק בקלאסיקה ומסוגלים גם לאתגר אותה.
אפרת בן צור היא אנה נפלאה ובשלה, אין זו הפתעה שכן אין תפקיד שהיא מפספסת. גיל פרנק, שחקן קלאסי אדיר, הוא בעלה הנבגד קרנין. גל אמיתי, שחולק את התפקיד עם אבי אזולאי, הוא הצלע הגברית החזקה במשולש הרומנטי-טרגי הזה, בתפקיד הקצין ורונסקי. את אחיה הפוחז של אנה מגלם אלון פרידמן, את אשתו הנבגדת דולי מגלמת קארין סרויה המצוינת. בצד של "המשפחות המאושרות" ישנם גם לווין בגילומו של מיקי לאון הנהדר וקיטי בתפקיד נפלא של נטע רוט, וכן יובל ינאי בתפקיד סרגיי, אחיו של לווין. כולם ראויים לשבחים על תפקידים מצוינים, ועל כך שלא התפתו בשום שלב להיסחף אל מחוזות המלודרמה. זוהי יצירת מופת, שזוכה לטיפול ההולם את מידותיה.
"אנה קרנינה" על פי טולסטוי | עיבוד: רימאס טומינאס (שגם ביים) ומריה פטרס | תרגום: רועי חן | תיאטרון גשר
ההצגות הבאות: 7-11/6