החלק הקשה ביותר בעבודתי כמבקר תיאטרון הוא לא חווית הצפייה המייסרת בהצגה לא מוצלחת, אלא דווקא הכתיבה עליה, בידיעה שהאנשים שאני כותב עליהם הולכים לקרוא את הביקורת. חלקם עלולים להיעלב ואולי אפילו להיפגע, ובאמת שזה מעציב אותי מאוד. מצד אחד, זו שליחות מבחינתי להזהיר את הקוראים מפני מפגעי תיאטרון, כי הנאמנות שלי היא בראש ובראשונה אליכם, אך מאידך אין מנוס מהמצפון. אז כן, ברור שכולם עבדו שעות נוספות ואין ספק שזיעה רבה נשפכה מאחורי הקלעים של תיאטרון הקאמרי כדי להרים את "שורת המקהלה", אבל לצערי התוצאה שלא מתרוממת גבוה מדי, לא מאפשרת לי לייפות את המציאות. מדובר בפספוס מפואר.
המחזמר המבריק "שורת המקהלה", שעלה לראשונה בברודוויי ב-1975 (ושבר שיא עולמי במספר הצגות - 6,137), כבר מזמן הפך לקלאסיקה מודרנית. גם הגרסה הקולנועית הבלתי נשכחת בכיכובו של מייקל דאגלס, שהופקה בדיוק עשור אחרי, זכתה לחיבוק גדול מהמבקרים ומהקהל כאחד ואף זכתה בשלושה פרסי אוסקר. התכנים שהמחזמר עוסק בהם יישארו רלוונטיים לנצח, ותמיד יעוררו הזדהות רבה אצל אנשי תיאטרון ואנשי תעשיית הבידור באופן כללי, אבל לא רק. צופי תכניות הריאליטי מורגלים לראות אנשים שרודפים אחר החלומות שלהם, סיבה נוספת ש"שורת המקהלה" מתאימה במיוחד לרוח התקופה. הסיפור עוקב אחר קבוצת רקדנים שנאבקת על חייה באודישן גורלי למחזמר חדש בברודוויי של זאק הכוריאוגרף הנודע. לאחר הניפויים הראשוניים, נותרים 8 רקדניות ו-8 רקדנים, שיעשו כל מה שרק יתבקשו כדי להתקבל. תוך כדי האודישנים האינטימיים, במהלכם כל רקדן בתורו חושף את סיפורו האישי, צצה באיחור קאסי, רקדנית ראשית לשעבר, שניהלה פעם רומן עם זאק אך נטשה לטובת הוליווד. קאסי לא עבדה יותר משנה והיא עד כדי כך נואשת לתפקיד, שבכלל לא אכפת לה לחזור אחורה לשורת המקהלה.
הבעיה המרכזית של ההפקה החדשה היא חוסר האמינות. כמעט כל מה שקורה על הבמה מרגע שמתחילה ההצגה ועד סופה מרגיש כמו זיוף אחד גדול. זה נכון שבמחזמר המשחק נוטה להיות מוגזם, אבל דווקא כאן, במחזמר על מאחורי הקלעים של מחזמר שמתרחש על במת תיאטרון, זה אמור להיראות הכי אותנטי. ראוי שנקבל רגשות אמיתיים ועצבים חשופים, אך במקום זה ב"שורת המקהלה" הזאת עושים יותר מדי כאילו וחוטאים באובר-אקטינג בלי סוף. כמעט כל רגש שמוצג על הבמה - עצב, כעס או שמחה - נראה ונשמע מזויף ברמות של יאיר לפיד. אנסמבל השחקנים (המאוד לא אחיד בכישרונו) גרם מדי פעם להתרחשות הבימתית לנוע בין פסטיגל מהוקצע במקרה הטוב להפקת קלאב הוטל חובבנית. מעבר לביצוע הרעוע, גם התרגום הבעייתי של אלי ביז'אווי אחראי לתוצאה העגומה. השילוב של שפת רחוב ישראלית עממית יצר לעיתים תחושה של שכונה בכל המובנים, גם במובן הסקסיסטי. שירים שבמקור מנוסחים כמו שצריך נהרסו, ולו רק בגלל שהטקסט עצמו צרם לאוזן - ע"ע "פרונט ושאסי" כתחליף ל-"Tits and Ass". אפילו "כלום", השיר המרגש מכולם שמבצעת מוראלס, אחת הרקדניות שנבחנות, מתפספס לגמרי בגלל תרגום לא קוהרנטי מספיק.
בעיה מפתיעה שמתגלה מהר מאוד כמוקש אמינות נוסף, היא עצם הליהוק של מיה דגן לתפקיד קאסי. בראש ובראשונה, התפקיד לא מנצל רבע מהיכולות הקומיות האדירות של דגן, אלו שהפכו אותה לכוכבת התיאטרון שהיא, הוא אף גורם לה לגלוש למחוזות מלודרמטיים מהסוג שמטשטש את הגבול בין תיאטרון לפרודיה על תיאטרון. מעבר לכך, דגן פשוט לא מיישרת קו עם היכולות הפיזיות של הרקדנים והרקדניות שלצידה, למרות שרובם לא מציבים רף גבוה באופן יוצא מן הכלל. האבסורד הוא שקייסי אמורה להיות ה"כמעט כוכבת", זו שתאפיל עליהם ובטח לא תחוויר לידם, אבל זה בדיוק מה שקורה. היא לא איומה, אבל הפורמט של מקהלה אחידה לא מחמיא לה ומדגיש את היותה רקדנית בינונית. התנועות הלא מדויקות שלה בולטות מאוד בשורת הרקדנים, במיוחד בין אלו המקצועיים. גם בנאמבר הסולו היחיד שלה, דגן רוקדת לבד מוקפת במראות וממש מתבזה על הבמה, כשהיא מציגה כישרון ריקוד מוגבל למדי.
יחזקאל לזרוב, לעומתה, הוא ליהוק מבריק. תפקיד הבמאי והכוריאוגרף לא זר לו כלל, למעשה, לזרוב אחראי לבימוי כמה מהיצירות היותר מרתקות שנצפו בארץ בשנים האחרונות ("אליס", "נופל מחוץ לזמן"). ב"שורת המקהלה" לזרוב אמנם זורק את גלגלי ההצלה הנדרשים, אבל מעט מדי. הכריזמה והנוכחות הבימתית המפורסמת של לזרוב בשילוב יכולות התנועה הפנטסטיות, שזכורות לרבים עוד מימיו כרקדן ב"בת-שבע", מייצרות קסם אמיתי לרגעים. ריקוד הסטפס הקצר שלו הוא כנראה הרגע המרשים ביותר בהצגה. בסופו של דבר זוהי משענת קנה רצוץ, מפני שלמרבה הצער לזרוב בקושי נוכח על הבמה, אבל כשזה כבר קורה, משהו בדינאמיקה הרדומה של ההצגה מתעורר לחיים לפתע.
דווקא לדנה פרידר לא חסר זמן במה. ניכר כי צפויה לה דרך ארוכה כדי להתנקות מהמניירות הסכריניות, שדבקו בה אחרי שנים של מופעי ילדים ותכניות נוער. היא נראית מצוין, אבל גם באחד הנאמברים היותר סקסיים שנכתבו למחזמר (להלן "פרונט ושאסי"), פרידר בקושי מצליחה לשדר מיניות מרוב מתיקות יתר. היא רוקדת לא רע, אבל כמו שחקנים אחרים בקאסט, היא מציעה גוון צבע אחד שמציג את דמותה כקלישאה ולא יותר מזה. השחקנים שבהחלט בולטים לטובה הם גלעד שמואלי, מתן בן שימול, אלה רוזנצויג, מאור לוי ומתן און ימי שמבסס את מעמדו כתגלית רצינית עוד מתפקידו ב"היירספריי".
ברגעים הבודדים שיש שואו על הבמה ב"שורת המקהלה" הוא באמת מרהיב, בעיקר בנאמבר הפתיחה ובנאמבר הסיום האייקוני, אבל הבעיה היא שבמשך הרבה יותר מדי זמן המקהלה עומדת בשורה על במה ריקה. לא קל לשבת במשך יותר משעתיים בלי הפסקה (מה נסגר?!), ולצפות בהצגה שלא מספקת גירויים ויזואליים באופן תדיר ורציף, אלא אם הקאסט מספק ביצוע על-חושי ומאלחש, מה שכאמור לא קרה כאן. הכוריאוגרפיה של עוז מורג נשארת נאמנה למקור ולא ממריאה לשחקים. התפאורה המינימליסטית של ניב מנור הופכת בשיר הסיום לספקטקל עוצמתי ויפה להפליא. גם משחקי התאורה החכמים של קרן גרנק מפנקים כמו תמיד. התלבושות של יובל כספין מצליחות לדייק את הדמויות, אך חלקן לא מחמיאות לכמה מהשחקנים (ובייחוד לכמה מהשחקניות).
למרות שצדי צרפתי ניסה להפוך את היצירה העל-זמנית למודרנית יותר, מצוידת בתרגום הו-כה-ישראלי, עדיין נודף ממנה ריח חריף של בושם אולד פאשן, כזה שחשוד כפג תוקף, וחמור מכך - מזויף. כמה מזויף? בדיוק כמו שמיה דגן עושה כאילו, כשהיא מרימה את הרגל בתור קיק של רקדנית אמיתית. למרבה האכזבה, "שורת המקהלה" הזאת מתישה, נטולת נשמה ולא מרגשת אפילו לרגע. גם אני כמו מוראלס לא הרגשתי כלום.