את סצנת הסיום של הסדרה הנפלאה "שטיסל" בעונתה השלישית הקדישו היוצרים לאחת מפניניו של הסופר היידישאי הדגול יצחק בשביס זינגר: "המתים לא הולכים לשום מקום, כולם פה. כל בן אדם הוא בית קברות ששוכבים בתוכו כל הסבות והסבים שלו. כולם, כולם פה כל הזמן". מעבר להומאז' המכבד לחתן פרס נובל לספרות שסלל את הדרך ליצירה היהודית, והעניק השראה בין השאר לסדרה זו, היוצרים כמו באו להבהיר שהם לא המציאו את הגלגל, כמו שרבים מאיתנו נוטים לחשוב על התקופה שהם חיים בה. הגלגל היה פה לפני נטפליקס. אפילו לפני סיינפלד.
וזה מקום לא רע להתחבר ממנו אל ההצגה "הנאהבים והנעימים", שעולה בימים אלה בבית ליסין ואשר עוסקת באהבת גברים - ולא סתם גברים, אלא גברים יראי שמיים החולקים חברותא יחדיו בכולל - היות שהיא מעניקה פרספקטיבה עמוקה וארוכת שנים לסוגיות שאין עכשוויות מהן. עיבוד לסיפור מאת בשביס-זינגר, שעשה זאת הרבה לפני שנולדו ראשי התיבות להט"ב והרבה לפני שהעיסוק בזהות המינית של אדם השתקע במיינסטרים, בין השאר עם יציאתה מהארון של הזמרת הפופולרית במדינה. ומעבר לזה שזה פורץ דרך, עם סיפור לא קל ועם דמויות שלפרקים מרגישות אפילו טוטאליות מדי לימינו אנו - הוא מחדד גם את מה שיוצרי "שטיסל" בחרו לנעול עמו את יצירתם: כולם פה, כולם פה כל הזמן. רק הביטו סביב ותנו מקום זה לזה.
את המחזה "הנאהבים והנעימים" כתבו בשלהי שנות ה-90 מוטי לרנר וישראל זמיר (בנו של בשביס-זינגר), תוך שהם מתבססים על הסיפור שלו "השניים". אלו הן השנים שאת גבולות הקהילה בישראל פרצו אישים ואירועים, שהחלו לתת פומבי למה שהיה מוסתר עד אז. החל מ"הזמן הוורוד", אותו מגזין שנתן קול לרבות ולרבים, דרך המצעד ההמוני הראשון שצבע את רחובות תל אביב בצבעי הגאווה, ועד ל"יוסי וג'אגר", שעלה לאקרנים בתחילת שנות ה-2000 והגיש את הקונפליקט בכור ההיתוך החילוני הצבאי המקביל ליהודי התורני של "הנאהבים והנעימים", שעלתה באותן השנים בהבימה.
דיון פנימי אמיתי ונטול פילטרים
עד כאן רקע, כעת לביצוע העכשווי שעולה בבימויו של עידו רוזנברג בבית ליסין. אם להשתמש בפרפרזה לסיפור מפורסם אחר של בשביס-זינגר, "שונאים סיפור אהבה", הרי שלמחזה הזה אפשר גם היה לקרוא בקלות "אוהבים סיפור הקרבה". היות שאם יש משהו שיוצאים ממנו מן הביצוע הזה הוא של מועקה גדולה מן ההקרבה העצומה שאנשים נאלצים לסבול על מנת להיות מי שהם. רוזנברג, הומוסקסואל בעצמו, כמו גם השחקנים הראשיים ידידיה ויטל בתפקיד זיסל וניב ניסים בתפקיד עזריאל, מביאים מנות גדושות של כאב ושל כנות אל הבמה.
זה ניכר וזה חודר וזה גורם לכך, שאפילו שלא מדובר בהצגה "קטנה" בכל האמור למספר המשתתפים ולפרפורמנס המושקע, היא מרגישה מאוד אישית. מנכיחה את הכאב, את הקונפליקט, את המחיר האישי אבל לא פחות מכך גם את המחיר המשפחתי שכואב לא פחות. המון סבל. היא גם מתמודדת עם "הפתרונות" שהחברה מספקת לשניים הללו על מנת שיחיו חיים נוחים יותר, בהיחבא, אבל בתוך המיינסטרים המחבק. וזה מפתה, מפתה מאוד, כי האמת אמנם משחררת מבפנים אבל מלאה שלשלאות מבחוץ.
וזה מתאפשר הודות לבימוי הרגיש של רוזנברג, שבדומה למה ש"שטיסל" עושה עם התשוקה לציור של עקיבא או למוזיקה של נוחעם, משרטט את הפנימיות של זיסל ושל עזריאל באמצעות ארבעה רקדנים וכוריאוגרפיה מקסימה של תומר יפרח, שמצליחה להיות חושנית ולייצר הנגדה יפה אל מול המינימליזם של החברה החרדית. וזה מתאפשר גם משום שתצוגת המשחק מתרחקת ככל שניתן מן הסטריאוטיפ בהצגת דמויות הומוסקסואליות על במת התיאטרון. אפילו זיסל בגילום כן ופגיע של ויטל, שהוא הדמות הרגישה ביותר על הבמה, לא צובע את קולו או את הג'סטות הגופניות שלו על מנת לדמות אישה. הוא גבר, גבר שאוהב גבר. וככה גם עזריאל אוהב בחזרה.
במידה רבה, ואפילו שהשיח הלהט"בי נמצא כיום כמעט בכל מקום, מדובר בהצגה שצוללת עמוק ומגישה דיון פנימי אמיתי ונטול פילטרים, ששותפים לו שחקנים מצוינים גם בתפקידי המשנה. החל בקרן צור בעוד תפקיד מעולה כאמו הנוקשה של זיסל, עבור ביניב ביטון בתפקיד אלחנן המספר וההרפיה הקומית שמביא את מעשיות היידישקייט אל הבמה בקטעי קישור חביבים; והלאה אל יובל ינאי ומירי זהבי כדמויות תומכות טובות ואל הנשים הצעירות ושבורות הלב דניאל חבקוק וספיר באומוול (כולל קטע שירה יפה), שרק רוצות את זיסל ואת עזריאל ולא מבינות מה לא בסדר בהן.
"הנאהבים והנעימים" מאת מוטי לרנר וישראל זמיר על פי הסיפור "השניים מאת יצחק בשביס-זינגר. גרסת הצגה: חנן שניר. בימוי: עידו רוזנברג, תיאטרון בית ליסין. ההצגות הקרובות: 22-26.10, 15-18.11