בין עלות השחר לשומר חומות, גשמי קיץ, חורף חם, חגורה שחורה, עופרת יצוקה, צוק איתן, חומת מגן והלאה שמות נחושים ממחולל המבצעים הצבאי, מתעצמת לא רק תחושת הדה-ז'ה-וו אלא גם התחושה המייאשת שכולנו כלואים לנצח בלימבו הזה שבין גן העדן לגיהנום. חלק מסכסוך קדום, שככל שהזמן חולף הסיכוי לעתיד אחר רק מתקדר והולך - וזהו, זה מה יש. אבל רגע, מדור תרבות בכל זאת. נאמר והיינו קופצים אל ז'אנר המסעות בזמן, שסרטי המד"ב והדיסטופיה נהנים לשוטט בו. ונגיד שאפשר היה לחזור אחורה אל שנה אחת גורלית שאולי פנייה אחרת בה הייתה לוקחת את ההיסטוריה למסלול אחר, לאן היינו חוזרים? לרצח רבין? למצור על ביירות? ליום שאחרי ששת הימים? אולי הרבה קודם לכן, אל השנים שבהן הכול התחיל - שורשי הסכסוך.
זה בכל אופן מה שההצגה "יפו 1903" מנסה לעשות. לאתחל את המערכת, כמו בטיפול פסיכולוגי שנזקק לחזור אל בית הגידול על מנת לגעת בדבר עצמו ולא רק בסימפטומים שלו. ההיסטוריה, תתפלאו או שלא, לא נולדה בהתנתקות, גם לא באוסלו, ובטח שלא בטוויטר. זה לא אומר אגב, שתצאו מההצגה אופטימיים יותר בנוגע לדו-קיום בין יהודים לערבים בארץ הזאת. ממש לא. אין בה אשליות. כן יש בה ניסיון לחזור אל נקודת המוצא עם קצת פחות שיפוטיות. פחות טוב ורע אבסולוטי ויותר שיקוף של ההתנגשות העוצמתית בין התרבויות. התנגשות שאולי אין באמת דרך לגשר עליה, אבל אם כן, 1903 זה מקום לא רע לבדוק את זה, לפני שהדם הרע מתחיל לזרום.
"יפו 1903" שכתב אורי פסטר, מבוסס על המחזה העברי "אללה כרים" (אלוהים הנדיב, המבורך) של לוי אריה אריאלי מ-1912. כשמה כן היא, ההצגה חוזרת אל אפיזודות מיפו של ראשית המאה שעברה. הימים הם ימי האימפריה העות'מאנית השולטת בפלשתינה, ולארץ מגיעים החלוצים הצעירים והאידיאליסטיים מרוסיה הצארית על מנת להפריח את השממה, לרכוש אדמות באמצעות כספי הברון ולהתיישב. הם מצולקים מן הפרעות בקישינב שאירעו באותה העת, חדורי ציונות ומפוכחים ביחס לצורך למצוא בית חדש. הם מובלים על ידי מנהיג הקומונה שמשון (ארז רגב), בן דמותו הרוחני של ז'בוטינסקי אם תרצו, שמנסח את האני מאמין האידיאולוגי שיוביל אותם, ולפיו הארץ כולה שייכת להם. אל הערבים של יפו הם לא ממש מתייחסים, ודאי שלא מתערבבים.
אלא שאז מגיעה לארץ נעמי, ארוסתו של מנהיג הקומונה, ובעלת נפש הרבה יותר חופשייה ממנו, וכמו הייתה נינה צ'כובית חסרת עכבות, היא מוקסמת ומקסימה. לא משמשון שמפגין תשוקה לאידיאולוגיה ולא לה, אלא מעלי (שפי מרציאנו), מוכר המאפים הערבי שבין רגע מתמלא בתשוקה אליה. היא מהלכת עליו קסם ביופייה הענוג, והוא עליה בגבריות החסונה והנינוח האוריינטלי. בדומה ל"גדר חיה", ספרה של דורית רביניאן שעשה לא מעט רעש כשיצא ושעלה לאחרונה גם כהצגה בקאמרי, ב"יפו 1903" האהבה הבלתי מושגת מקבלת על עצמה לשחק את המטאפורה היהודית-ערבית. במציאות אחרת אפשר שעלי ונעמי היו הולכים עד הסוף (אפילו ש"יפו 1903" שמרנית מ"גדר חיה"), אבל הסביבה לא תאפשר זאת. תשכחו מדו-קיום.
ערבים? לא על הבמה הזאת
את ההצגה ביימה ברגישות לילך סגל, עם התפאורה של ארז יניב, ומוטיב החול היפה ששזור לאורכה - בנעליים, בעיניים, ובשעון הזמן כמובן. מתבלטות בה שתי דמויות: האחת היא נעמי בגילומה של ליאור כהן הקלולסית, בתפקיד ראשון משמעותי, שמהלכת קסם לא רק על עלי אלא גם הקהל כולו. השנייה היא שמריהו השומר וחבר הקומונה, שמגלם אלכס קרול. איש כפיים שבו מאוהבת גם ציפורה היעילה (הילה שלו) ואשר אינו מחזיר לה אהבה. בעוד ששמשון המנהיג חמוש במילים, שמריהו החמוש בנשק, הוא זה שטומן את מגפיו בבוץ. המורכבות שקרול מביא אל הדמות המחוספסת שלו, ראויה לציון לשבח. דמות שמעידה שגם את עצמה היא לא אוהבת, היא דמות שקשה מאוד לקהל להתחבר אליה. קרול מצליח בכל זאת.
נקודת החולשה של ההצגה היא בצד הערבי של המתרס, ולא רק בגלל שהדמויות הללו זוכות לפחות עניין ופיתוח מאשר היהודיות. את זה עוד אפשר להבין כפועל יוצא של המחזאי העברי בן היישוב שבחר להתרכז בקבוצת הייחוס שלו. מה שקשה לי להבין הוא מדוע בישראל של 2022 ועל אחת כמה וכמה בתיאטרון הלאומי, את הדמויות הללו לא מגלמים שחקנים ערביים. אין בכך טענה לשפי מרציאנו שמגיש תפקיד ראוי כעלי או לדב רייזר היעיל כהרגלו כדודו אבו הוואדי, אבל במקום כל כך מורכב ועם מחזה שמבקש לצלול בעדינות אל שורשי הסכסוך, לעשות את זה עם שחקנים שמתבקשים לשחק במבטא ערבי במקום שחקנים ערביים, מייצר זרות, אפילו התנשאות, ובכל מקרה טעם לפגם וחבל.
"יפו 1903" מאת אורי פסטר על פי "אללה כרים" של ל.א. אריאלי. בימוי: לילך סגל, תיאטרון הבימה. ההצגות הבאות: 20-21/9