"הצגה על ארבע בחורות, רווקות, מצחיקות, כובשות ושכולות. תחשבו על סקס והעיר הגדולה רק עם… שכול", כך נפתח ברושור ההצגה "מועדון חברות", ואני לא יודע אם זו ההגדרה הטובה ביותר שבה נתקלתי לשאלה "מה ישראלי בעיניך?", שיאיר לפיד בנה עליה קריירה, אבל זו לבטח ההגדרה הכי קולעת לשאלה, "מה ישראלית בעיניך?". זו גם חתיכת יומרה לשלב את קארי בראדשו עם שכול, והמחזאית גליה כהן יונס, לה זו הצגת ביכורים, עומדת בה בצורה מרשימה. "מועדון חברות" נוגעת בפרה הקדושה ביותר בציבוריות הישראלית ועושה זאת במקוריות, רגישות וחוכמה, שלא במקרה מותירה מעט מאוד עיניים יבשות בקהל. לחלוחיות של עצב ושל צחוק מתערבבות להן יחדיו, ונוגעות בדבר הזה שבכל זאת, עדיין משותף לקהל המקוטב.
וזה נוגע לא רק בגלל שההצגה מצחיקה ומהנה, עם הרבה הומור שחור מהסוג שבא מאהבה ולא מהסוג הסרקסטי והמנותק שסתם עושה כואב; הומור שמסיר את המגננות. זה נוגע בעיקר בגלל ש"מועדון חברות" היא הצגה כנה גם ביחס לכך שאין בה יומרה לקתרזיס מאולץ, רק שיקוף של קונפליקט שלא הולך לשום מקום.
מצב צבירה של ניגודיות מתמדת, כמו אטום המתבקע וטס לכל עבר, כך גם החברות השכולות האלה. תמונת מראה לכולנו שיוצאים לסופר, לעבודה, לבית הספר ובכלל לחיים הרגילים, שעות אחרי פיגוע ירי, דקירה או צבע אדום שלא נגמר אף פעם. ניגודיות בואך דו-קוטביות, שהיא בתמצית הישראליות לשאלת הקורא יאיר לפיד, וכל אחד ואחת בקהל יכולים למצוא רסיסים של עצמם על הבמה. את חוסר הוודאות שלהם, הפחדים, את השקרים הקטנים שהיא מספרת לעצמה, האמונות הטפלות, את הרגעים הללו שהוא רק רוצה להמשיך הלאה, להתקדם ולשחרר. את הפספוסים, הסודות, את רגעי האושר שלומדים להעריך בדיעבד - וכן, גם את השכול שתמיד ברקע, נוכח, אפילו אם נדמה שלא.
כשהחייל המת היה נער עירום ושמח
"מועדון חברות" מביאה את סיפורן של אלינור, שירה, איילה וסיוון, שהיו חברות לחיילים אלון, אסף, אביתר ועמוס, שנפלו בשירות הצבאי ומקימות סוג של קבוצת תמיכה זו בזו. הן עושות את זה בין היתר בגלל שאף אחד לא תומך בהן. הן לא היו נשואות לחיילים שמתו, לא היו להם ילדים, הן לא מוגדרות "משפחה", אז הן כאילו לא היו קיימות. הן צעירות, ימצאו מישהו אחר, החיים ממשיכים. אז זהו, שזה לא עובד ככה - משהו מהותי בהן מת, והמחזאית כהן יונס מצמידה לכל אחת מהן את החבר החייל שלה גם על הבמה.
התוצאה היא מועדון חברות מצד אחד ומועדון חללים מצדו השני, כאשר כל אחת ואחד מקבלים את ההזדמנות לספק את הזווית שלה או שלו בסיפור הזה. זו יכולה להיות החברה שנפרדה מהחבר לפני הפעולה האחרונה ועכשיו היא מנסה לטשטש את זה ולדגמן אהבת אמת, או החבר שהתאבד בצבא כי לא עמד בעומס הנפשי וכעת גם החברה שהוא הותיר מאחור נאלצת להתמודד עם ההשלכות והאשמה.
ההצגה בבימויו של טל וניג הצעיר גם הוא, פועלת בשני ממדים, ומזכירה במשהו הצגה נהדרת אחרת שלכדה גם היא נתח מאותה ישראליות - את "חברות הכי טובות" שענת גוב המנוחה כתבה ועדנה מזי"א ביימה. היום כמו לפני עשרים שנה, כאשר צפיתי בהצגה באותו אולם של בית החייל בתל אביב, הייתה תחושה קצת שונה באוויר לעומת הצגות תיאטרון אחרות. זה גם הקהל שהוא צעיר יותר, לא קהל של מנויים, ועם דגש על קבוצות של חברות שמגיעות יחד לצפות בהצגה כסוג של "ערב בנות". אלו גם שני הממדים שבהם פועלת ההצגה ובהצלחה על אף המורכבות, וזה גם ובעיקר ההומור שבא לעזרה. דוגמה? תמי (עירית בנדק), אמו של אלון (רפאל עבאס) שמת, פותחת את האלבום המשותף לבנו ולחברתו אלינור (הדר ברוך), רק בשביל למצוא שם תמונות שלהם בעירום כאשר הם חוגגים את החיים. מצחיק? מאוד. מביך? ברור, אבל גם מרגש, יחד עם האם שנהנית לראות את הבן שלה חי ושמח ולא רק מפוחלץ בזיכרון במדי הצבא.
"מועדון חברות" היא הצגה שעלתה באופן עצמאי, באמצעות קמפיין מימון המונים (השתתפתי בו גם אני), וקיבלה בהמשך תמיכה גם מתיאטרון גבעתיים. מצד אחד זה מאוד מעודד ולא טריוויאלי שקהל גדול השקיע בהצגה עוד לפני שהוא ראה אותה. מצד שני, זה גם מעיד על משהו מאוד לא מכויל במערכת, אם מחזה כזה, שכבר עלה במסגרת פסטיבל "קריאה מבוימת" בקאמרי לפני מספר שנים, לא מצא במה בתיאטרון רפרטוארי. ההפסד בכל אופן כולו שלהם, ומילים טובות לצוות השחקנים שמתנהלים כמו מי שניכר שאכפת להם מהדמויות שהם מגלמים - מיכל כרמי, סתיו בנית ורוני נתנאל בנוסף להדר ברוך כחברות השכולות (בהצגה שבה צפיתי - בחלק מהתפקידים יש ליהוק כפול); תום חודורוב, אמיר גולדמן, רפאל עבאס וערן לחמן בצד החללים. עידו מרקוביץ ראוי לציון עם מספר תפקידים משעשעים, וכן עירית בנדק שהוזכרה קודם לכן. אפשר רק לקוות שההצגה תישאר עם אורך נשימה, למרות שממש כמו החברות השכולות, גם לה אין גב מוסדי להישען עליו.
"מועדון חברות" מאת גליה כהן יונס, בימוי: טל וניג. המועדים הקרובים: 12.5 ו-14.5 באולם בית החייל בתל אביב.