השנה צפיתי בארבע הצגות בווסט אנד הלונדוני ורק לפני שבועיים חזרתי מעוד ארבע הצגות בברודוויי, כך שהמעבר מאולמות התיאטרון המרהיבים של אמריקה לאולם הצנוע של "בית ציוני אמריקה" היה בהחלט חד. את פגרת הקיץ השנתית שלי מתיאטרון ישראלי (כי למי שרואה בערך הצגה בשבוע לגמרי מגיע ברייק שנתי) בחרתי לסיים בהצגה החדשה "אנשים, מקומות ודברים". אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי הצגה בעברית, התיישבתי באולם בחיל ורעדה. הפקות הענק הבומבסטיות והשחקנים הווירטואוזים שפינקו אותי בגולה, הרגילו אותי לסטנדרט מאוד גבוה - האם תיאטרון בית ליסין התל אביבי יצליח לספק את הסחורה? ובכן, לא רק שהוא הצליח, הוא ממש התעלה על עצמו.
המחזה החדש של המחזאי הבריטי דנקן מקמילן, "אנשים, מקומות ודברים", מצליח לרקד בין העמוק לקליל, בין הדרמטי לקומי, באופן הומוגני ומאוזן לחלוטין. המחזה עוסק בהתמכרויות ובתהליך הגמילה מהן, ומעלה שאלות פילוסופיות רבות לגבי הנטייה הכה אנושית להתמכר לחומרים שעושים לנו טוב. העלילה סובבת סביב שחקנית תיאטרון צעירה שמתמוטטת על הבמה ומאשפזת את עצמה במוסד גמילה. באחת השיחות שלה עם הרופאה במוסד היא משווה בין עולם המשחק לאלכוהול וסמים. "כשאני לא בדמות אני לא בטוחה אם אני קיימת", היא מסבירה. בין השאר, המחזה מנסה לפענח את הרומן הסבוך ששחקניות ושחקנים רבים מנהלים עם סמים ואלכוהול, וטומן בחובו לא מעט תובנות מעניינות, אבל לרגעים הוא חוטא באמירות דידקטיות, כמעט פשטניות. בסופו של דבר, הוא מותיר אותנו בעלטה, בדיוק כמו האי וודאות והספק שירדפו כל נגמל לנצח. הרי גם אם הוא לעולם לא ישתמש עוד, הוא תמיד יישאר מכור.
הבמאי רוני פינקוביץ' רקח מהמחזה טריפ אמיתי, חוויה משכרת שמרגישה כמו מסע אמיתי אל עמקי הנשמה, כמו מסע אמיתי אל האמת האחת והיחידה. בעזרת משחקי התאורה החכמים של קרן גרנק, בשילוב עם הווידאו ארט המקריפ והמשובח שעיצב יואב כהן והעריכה המוסיקלית וקטעי התנועה המהפנטים של מירי לזר, פינקוביץ' הרים קרנבל שלם, מהודק ומדויק, על במה כמעט ריקה לגמרי. למרות שהמחזה עצמו סוחט רגשית ומתיש נפשית בשלב מסוים, הקצב הנכון של ההצגה יוצר תוצאה כמעט מושלמת, כזאת שגורמת לי להרגיש קטנוני אם אתעכב על דברים שהפריעו לי פה ושם, ולכן אוותר.
אבל גולת הכותרת האמיתית של ההצגה היא האישה שמקפיצה את כל מה שקורה על הבמה לגבהים אדירים, השדה המוכשרת והזוהרת מגי אזרזר בתפקיד חייה עד כה. כבר כשצפיתי בה בתפקיד הראשי הראשון שלה בתיאטרון הרפרטוארי לפני 4 שנים בהצגה הנפלאה "לחנך את ריטה", ניבאתי בביקורת שהיא תהפוך לכוכבת על בשמי התיאטרון הישראלי, והנה הנבואה מגשימה את עצמה. ב"אנשים, מקומות ודברים" אזרזר עושה שמיניות רגשיות באוויר בתפקיד מורכב מתמיד, ומדהימה ביכולות דרמטיות מפתיעות שטרם קיבלנו ממנה.
למעשה, נדמה שזמן רב לא זכינו מאזרזר לניחוח חדש ומרענן, כאילו קיבעו אותה בתפקיד המצחיקולה עם טוויסט של פוראח, החצי מתוחכמת חצי מטומטמת. הפעם היא מביאה משהו חדש לגמרי ואותנטי מאי פעם, אולי בגלל שהיא מגלמת שחקנית צעירה, תפקיד שמוכר לה היטב. אזרזר עיצבה דמות עגולה ומטורללת לגמרי, אבל גם כשהיא דרמה קווין ואפילו כשהיא מגזימה, זה לגמרי עובר כמו הדבר האמיתי. ככה זה שחקנים, המזויף הוא חלק מהאמת שלהם.
לצידה בקאסט תמצאו שחקנים יוצאים מן הכלל כמו פלורנס בלוך האגדית ויורם טולדנו, ובאופן כללי כל השחקנים על הבמה עושים עבודה מצוינת, אבל אין מה לעשות, הפוקוס בהצגה הוא כולו על אזרזר. היא זו שהופכת את "אנשים, מקומות ודברים" לחוויה המטלטלת, המרגשת והמהנה שהיא. אם אתם שרופים עליה מקודם, אסור לכם לפספס אותה בתפקיד הזה, ואם עדיין לא הבנתם שמדובר באחת השחקניות הצעירות הטובות ביותר שיש לנו, לכו להצגה ולו רק כדי לתת לה הזדמנות להוכיח לכם את זה.
