גשר הוא תיאטרון שלא מרבה לאכזב, בטח שלא בבחירות בנאליות ו/או מסחריות של מחזות. באופן אישי חוויתי בו כמה מההצגות הטובות שבהן צפיתי לאורך השנים (לרבות "השחף" שלא מזמן סקרנו כאן), כשגם בהצגות הפחות מוצלחות היה לרוב ערך מוסף שאי אפשר היה להתעלם ממנו. זו יכולה להיות תפאורה פורצת דרך, עבודת תאורה חדשנית, עיבוד שלא בא להתחנף או תצוגת משחק שיודעת לשרוט. לא חייבים לאהוב כל בחירה, אבל קשה היה שלא להעריך את הרוח בהובלתו של המנהל האמנותי והבמאי יבגני אריה, שהלך לעולמו במפתיע בתחילת השנה.
אריה איננו, אבל עם הציפייה הזאת הגעתי גם לגרסת גשר ל"חומות של תקווה", מהסרטים האהובים בהיסטוריה (מקום ראשון בדירוג הסרטים הטובים אי-פעם של גולשי אתר IMDB) ובאופן לא מקורי בכלל, גם אחד הפייבוריטים שלי (לא מקום ראשון, אבל טופ 10 בכיף). כן הבהבו אצלי גם סימני האזהרה לפני ההצגה: מדובר בעיבוד מסחרי לסרט אייקוני, שמגיע מהווסט-אנד של לונדון ומכוון בעיקר אל שורת הרווח. אבל זה גשר, בכל זאת. חייבת להיות פה זווית אחרת, הנמקה אמנותית ולא רק מסחרית, פריזמה נוספת לראות בעדה את סיפורו המופלא של סטיבן קינג על הבנקאי אנדי דופריין, שנכלא על רצח כפול, על החברות שלו עם רד, הפיקסר של בית הכלא הקשוח שושנק, ועל גאולה ותקווה בחיים האלה. אחרת בשביל מה התכנסנו?
ואם לתמצת - באכזבה - השאלה הזאת עודנה עומדת גם אחרי הצפייה בהצגה. זו לא רק הצגה בינונית מינוס בסולם גשר, זו הצגה שמרגישה זרה לגשר. נלקח כאן סרט שהוא מופת של ניואנסים, של דרמה שנבנית באנטי-קליימקס ובדיוק מופתי עד לקתרזיס שמצליח לעבוד גם בפעם האלף ואחת - והפך להצגת כלא צעקנית, אלימה, שטוחה, ולא נעים לומר, סתמית. כל אותו קסם על-זמני שמתרחש בסרט, עם המסע בפילוסופיה של החיים, תוך האזנה לקולו של מורגן פרימן בתפקיד רד ועם טים רובינס הסטואי בתפקיד אנדי; כל אותה נחישות לשמור על צלם אנוש גם במקום האפל ביותר של הגוף והנפש. כל האמפתיה הזאת שמתחילה לצוף כלפי אנשים שביצעו פשעים איומים, עם טשטוש הגבולות בין הטובים ובין הרעים – האסירים והסוהרים. כל זה לא קורה כאן.
האלימות הפכה לעיקר. המהלך הרגשי של הסרט הלך לאיבוד
במקום שהעיבוד לבמה יעמיק את התהליכים הרגשיים שעוברות דמויות המפתח בתוך התאים שלהן, הוא עוסק בחיקוי ובהקצנה. הוא מעביר את מרכז הכובד אל האלימות שהופכת לעיקר – בין באונס קבוצתי ובין בסוהרים חד-ממדיים. תמונות ודמויות שכבר מזמן הפכו לא רלבנטיות, עם סדרות כמו "אוז", "נמלטים" או "כתום הוא השחור החדש" שפוררו אותן לרסיסים. אז נכון, גם בסרט הן נוכחות, אבל בשום שלב הן אינן העיקר; בסרט, התפקיד שלהן הוא לקדם את המהלך העלילתי והרגשי ולא להשתלט עליו.
הסרט אמנם מתרחש רובו ככולו בבית כלא ועוסק בבריחה ממנו - רוחנית ופיזית - אבל הכוח שלו הוא שהכלא הופך במהרה לשקוף עבור הצופה, ומכאן גם מגיעה ההזדהות והחיבור החד-פעמי אל הדמויות. בהצגה לעומת זאת הכלא הוא חזות הכול, הוא מאיים ונוכח בכל רגע, עם האלימות הגרפית, הדיבור המלוכלך ותפאורת הברזל הכבדה שלא מרפה.
את גרסת הבמה ל"חומות של תקווה", שתרגם רועי חן וביים נועם שמואל, עיבדו אוון אוניל ודייב ג'ונס מסיפורו של קינג. היא עלתה כאמור במקור בלונדון ב-2009, ורצה מאז, לרבות ב-2013 בפסטיבל אדינבורו עם אומיד ג'לילי בתפקיד רד. אני מציין זאת משום שג'לילי - כמו יובל ינאי שמגלם את רד בגרסה של גשר - אינו אדם שחור כמו מורגן פרימן המזוהה מהסרט (בסיפור של קינג, אגב, מדובר בג'ינג'י). וזה בסדר, אם כי גם מוזר, נוכח כך שההצגה כן מבקשת להתחקות מבחינה חיצונית אחר הנראות של כל שאר הדמויות הבולטות בסרט. בין אם זה מיקי לאון בתפקיד מפקד הכלא המושחת, שלומי ברטונוב בתפקיד האסיר המתעלל בוגס, שיר סייג כטומי וויליאמס, הצעיר הפרוע עם הגריז בשיער, ואורי יניב כמובן בתפקיד אנדי. כל אחד מהם עושה את המיטב על מנת להיכנס לנעליה של הדמות הקולנועית שהוא מגלם.
ואנקדוטה לסיום: הסרט "חומות של תקווה", אפילו שזה נשמע מופרך היום, היה כישלון קופתי מוחלט כשהוא יצא בארה"ב ב-1994. הייתה זו שנה שבה יצאו גם "ספרות זולה", "פורסט גאמפ", "רוחות של תשוקה", וגם "ספיד" ו"מלך האריות", אז אולי שם טמון ההסבר (כמו גם לאי הזכייה באוסקר באף לא אחת משבע מועמדויות). אולם כשמורגן פרימן נשאל לפני כמה שנים בתוכנית האירוח של גרהאם נורטון ב-BBC לסוגיית הכישלון המוקדם בקופות, הוא התייחס לבחירת השם של הסרט: כמו בסיפורו המקורי של קינג, הוא נקרא באנגלית The Shawshank Redemption - גאולת שושנק – ופרימן תהה אם זו הסיבה לכך שהוא לא תפס. אנשים לא ידעו איך לבטא את השם, ובטח שלא זכרו להמליץ עליו לחברים, כך אמר.
בעברית, בהתחשב בתרגום "חומות של תקווה", לסרט אף פעם לא הייתה הבעיה הזאת, עם בחירת שם שלכדה בצורה מושלמת את המהות שלו. המצב בקופות כנראה שיהיה בסדר גם הפעם, בגרסה הבימתית עם השם שהולך לפניו. אלה הניואנסים שהלכו לאיבוד בעיבוד החדש, יחד עם הייחודיות של תיאטרון גשר.
"חומות של תקווה" על פי ספרו של סטיבן קינג
בימוי: נועם שמואל, תיאטרון גשר