מזה שנים שתיאטרון בית ליסין הרגיל את הקהל שלו לדרמות ישראליות עכשוויות, קומדיות קצביות ופה ושם מחזות זמר פופולריים. כשתיאטרון כזה לוקח על עצמו להעלות עיבוד מודרני בן למעלה משלוש שעות לקלאסיקת הקלאסיקות של התיאטרון, "המלט", מדובר בהימור בסדר גודל אחר. כזה שיודע לבלבל. איך שר דודו טסה? עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.
אז זו גם נקודת הפתיחה של ההצגה הזאת, על הגבול שבין היומרנית לבלתי אפשרית. זה לא גשר, שהקלאסיקה היא כרטיס הביקור האמנותי שלו והקהל יודע למה לצפות, גם אם זה פחות עובד. וגם לא הקאמרי, שמחזיק במסורת של טיפול בקלאסיקות, עם הרבה מאוד שייקספיר בתקופתו של המנהל האמנותי המנוח עמרי ניצן - כולל "המלט" מיתולוגית אחת לפני שני עשורים, שעלתה יותר מאלף פעם, והייתה הפעם האחרונה (אולי פרט ל"אשכבה" של חנוך לוין שעולה מדי פעם) שהתיאטרון הישראלי הנפיק את מה שאפשר לכנות "תופעה תרבותית". הצגה שחייבים לראות.
אם זה הרף שבית ליסין הציב לעצמו עם ההצגה הזאת, הדבר הראשון שצריך לעשות על מנת לגשת אליה הוא להוריד את הרף אל קרקע המציאות. לא הצגה חד-פעמית באיכויות שלה ולא "ההמלט של העשור" או משהו כזה (הגרסה של הבמאי מאור זגורי, שעלתה גם בהבימה לפני מספר שנים, הייתה מקורית פי כמה), אבל גם לא כישלון מפואר חלילה. עכשיו בואו נתקדם אל ממלכת דנמרק הרקובה, ואל הנסיך שמגלה שדודו קלאודיוס, שתפס את מקומו של אביו גם על כס המלוכה וגם במיטת אמו המלכה גרטרוד, הוא שאחראי לרצח המלך, וכעת הוא מתלבט מה לעשות. המתלבט הנצחי.
הבמאי יאיר שרמן, מאנשי השעה של התיאטרון, מכה על הברזל בעודו לוהט - עם שתי הצגות שעולות במקביל גם בקאמרי ("מותו של סוכן") ובגשר ("השחף"). לזכותו ייאמר שניכר שאת החלומות שלו הוא לא השאיר במגירה. "אנחנו מנסים להחזיק פה את כל תולדות התיאטרון", הוא מצוטט בתוכנייה של "המלט", ואם המשפט הזה לא היה מתמצת גם את כל מה שבעייתי בביצוע הזה, זה יכול היה להיות מגלומני ומקסים גם יחד. כי תיאטרון לא חסר בגרסת שרמן ל"המלט", שמילא את הבמה בכל מה שיש לו - אבל כן חסרים בה מידתיות, קוהרנטיות ויד אמנותית עורכת ובוטחת שתעזור לו להתפקס, ולא להתפזר אל כל כך הרבה בחירות לא ברורות. הרבה יותר מדי צורה על חשבון השייקספיר.
הנה כך, בתחילת ההצגה השחקנים עולים מן הקהל ומתחממים כשהם "על אזרחי". זה מרענן ובא לסמן שהנה, כמו בגלוב הלונדוני לפני 400 שנה, הם באים לשחק עבורנו, כי כל העולם במה וכו'. אבל שרמן לא מניח לזה שם, והאלמנט הזה שבמסגרתו השחקנים "שוברים את הקיר" אל מול הקהל חוזר גם בהמשך ולא ברור למה זה נחוץ. למשל עם רמי הויברגר בתפקיד קלאודיוס שפתאום מקשקש באיזה מעבר, כאילו הייתה זו שיחת חולין על למה המאמן לא העלה בהרכב את הכדורגלן דיא סבע. בשביל מה? לפרוץ גבולות בתיאטרון זה נפלא, אבל זה כבר גול עצמי.
אחר כך שרמן בוחר לעצב את החלל כמודרני מצד אחד, עם מצלמה משוטטת ומסך ברקע שמתעד בלייב את שמתרחש - בסוג של הומאז' ל"המלט" של רוברט אייק מתיאטרון אלמידה בלונדון - ועם אופליה שמנפחת קונדום משל היה בלון ועם החברים רוזנקרנץ וגילדנשטרן כשני סטלנים שעושים קוק בצהריים. אבל במקביל את רוחו של המלך המת הוא מעצב בשריון אבירים מימי הביניים, עם הפאתוס והקול האופראי של אלי גורנשטיין; את אנשי בית המלוכה הוא מטרזן ברוח אותה התקופה, עם תמונות מדממות וקרב חרבות. לא ברור מכל זה אם אנחנו ב"המלט" או בפארודיה מבית "מונטי פייתון".
וככה זה ממשיך, עם דבר והיפוכו, כאילו "התיאטרון" הוא התכלית של הערב מבחינתו של שרמן, ולא "המלט" כשהתיאטרון הוא הכלי האמנותי שמתבקש לשרת אותו. וזה פספוס, כי בערב הזה יש הרבה תמונות יפות והומאז'ים ראויים, בתוך כל הרעש. למשל, מ"השחף" שהוא ביים בגשר, שרמן שואב את העמדת ההצגה בתוך הצגה, מעצב את המתח בין המלט לאופליה כתואם קוסטיה ונינה ומביא גם רוק כבד ובחירות עכשוויות אל הפסקול (שמעצב שלומי ברטנוב, שמגלם אגב את קוסטיה בשחף). מהעיבוד המיתולוגי של יבגני אריה המנוח ל"רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים" (שחזר לבמה לאחרונה בגשר), הוא לוקח את השטיח האדום עליו מגיעה הלהקה להתארח בארמון, ומאיתי טיראן הוא שואל את הפסנתר כחברו הטוב של הנסיך.
ואם כבר טיראן: אסף יונש הצעיר, שהוקפץ היישר מבית הספר למשחק אל התפקיד הראשי, הוא המלט ראוי מאוד - בעיקר כאשר הוא נדרש להגיש מונולוגים כשהוא לבד על הבמה. יש בו את הנוכחות ואת האינטליגנציה הנדרשת בהגשת הטקסט הקלאסי, וזה גם המקום להזכיר כמה מופלא הטקסט הזה של שייקספיר. כמעט שכחנו בין כל "התיאטרון" הזה שעל הבמה והמודרניות המתפרצת והמודעות העצמית שאין לה קץ, כמה המחזה הזה, עם המילים שדורי פרנס תרגם ביד אמן, הוא תענוג צרוף.
כששרמן מוריד קצת את מפלס הרעש, בחלקה השני של ההצגה, ונותן לטקסט את המקום הראוי לו, השחקנים שלו גם לוקחים את זה בשתי ידיים. הויברגר מגיש מונולוג אדיר, בגפו על הבמה, כקלאודיוס המתייסר; כרמל בין מתרסקת משיגעון כאופליה; שירי גולן היא גרטרוד מנוכרת וקרה; אופיר וייל נהדר בשלל תפקידים ובעיקר בזה הליצני; יורם טולדנו משעשע כפולוניוס החטטן; וגם תום חגי מצליח לייצר נוכחות אפילו בתפקיד המוגבל של לארטס. האם השורה התחתונה של כל הטקסט היא ללכת ל"המלט" או לא? טוב, להיות או לא להיות זאת עדיין השאלה.
"המלט" מאת ויליאם שייקספיר, בימוי: יאיר שרמן, תיאטרון בית ליסין
>>>לרכישת כרטיסים