24 שעות לידיעה הקודרת על מותו של יבגני אריה ביום רביעי שעבר, מצאתי את עצמי בתיאטרון גשר בהצגה "אונייגין. הערות שוליים" על פי פושקין (ועליה בהמשך). היה זה מן הקרים שבלילות, אולם צינת ינואר לא השתוותה לזו של הנפש המתכווצת. לא הכרתי אישית את יבגני אריה, אבל הוא הכיר אותי. הוא הכיר את כולנו. את הנפש המטלטלת שלנו, את התשוקות והפחדים, את סף הריגוש שרק רוצה שיגרו אותו עד שיתפוצץ, את הדמיון שמשתוקק להתגעגע אל שלא ידע.
ולכן, כמו עש הנמשך אל הלהבה ידעתי שזה המקום שאני צריך להיות בו כרגע, ולבעור. ישוב בקהל, ממתין להצגה שחייבת להימשך, ומוחא כפיים ליוצר חד-פעמי שהייתה זו זכות להיות בן החיים בתקופתו. יבגני אריה, שהקים את גשר לפני כשלושים שנה וניהל אותו אמנותית עד יום מותו, לא היה עוד במאי תיאטרון. הוא היה התיאטרון בכבודו ובעצמו. תיאטרון כמו שתיאטרון יכול וצריך להיות. מאתגר, שאפתני, חד פעמי. תיאטרון שבא בחלומות, תיאטרון שנצרב בנשמה, תיאטרון שגורם לך להחזיר נשימה. את ההצגות שלו אני זוכר אחת אחת והרבה מעבר לתמונות שעל הבמה. אני זוכר את הדרך אליהן, את המריבות ואת ההתפייסות, את הלב שמתרחב, את הצביטה על רגע שלא יחזור, את האנשים שהיו לצדי וכבר אינם.
כשיוצר גדול מת משהו מת בכל אחד מאיתנו, והרי למי ההספדים אם לא לעצמנו. לא על היצירות אנחנו בוכים - להן מובטח הנצח - אלא על מי שהיינו ועל מי שלא נהיה. יבגני אריה גרם לי להתאהב בריגוש האותנטי של יצירה נושמת, אי שם בין הבמה המסתובבת של "כפר" בנמל יפו לאוהל הקרקס שהוקם בלב ת"א להצגה "אדם בן כלב". מאז הוא גרם לי להאמין בריגוש הזה פעם אחר פעם, ועל כך אני מוקיר תודה.
שיעור בהיסטוריה רוסית
באופן אירוני "אונייגין. הערות שוליים", שעלתה באותו ערב קר ו"נקלעה" לסיטואציה האמוציונלית, היא אולי ההצגה הכי רחוקה מהתיאטרון הגדול מהחיים שיבגני אריה הרגיל בו את צופיו. זה לא הופך אותה לרעה, אבל כן ללא אופיינית לגשר, וזאת למרות שעל פניו מדובר בהצגה שמכילה את הדנ"א של בית הגידול האמנותי שלו. "יבגני אונייגין" היא אחת היצירות המכוננות של גדול המשוררים הרוסיים בהיסטוריה, אלכסנדר פושקין; רומן בחרוזים המכיל למעלה מ-5,000 שורות שירה, אשר שמו הולך לפניו בין היתר הודות לאופרה איקונית שחיבר עליו אחד, צ'ייקובסקי.
על פניו, מה יותר "גשר" מזה? אבל גשר הוא כבר מזמן לא התיאטרון הרוסי שאביתר בנאי שר עליו בשנות התשעים, והעיבוד הדידקטי של הבמאי הלטבי אלביס הרמניס מרגיש זר על במת נגה. מונוטונית ואיטית, זו הצגה שפועלת ברובה במרחב השכלתני על מנת שנכיר את פושקין ונבין את יצירתו ואת מקורות ההשראה שלה, אבל באה במידה רבה על חשבון הדרמה. 180 מעלות מהביצוע היצרי שסקרנו כאן לאחרונה של "השחף" על פי צ'כוב, גם כן בגשר ובבימויו של יאיר שרמן.
השיטה שבה נוקט הרמניס היא של "הערות שוליים", שבהן השחקנים מנפצים את אשליית הבמה, ומקדימים כל שורה או פעולה שלהם בהסבר על מה שעובר על הדמות באותו הרגע, עוזרת אמנם להבין את פושקין, כמו היה זה תרגום בגוף הסרט, אבל גם מעייפת ומקשה את החיבור האותנטי אל הדמויות. חשבו על ההבדל בין ז'אנר סדרות הדוקו שעלו לאחרונה בנטפליקס כמו "הצארים האחרונים" או "עידן הסמוראים", שמעניקות שיעורי היסטוריה מתוסרטים, אל מול "הכתר" שמשתמשת בבית המלוכה הבריטי כחומר ביד היוצר על מנת לקחת את הנפש למסע היסטורי מטלטל.
כל מה שלא ידעתם על הרגלי המין של הצארים
עבור הרמניס אין זה ביקור ראשון כאן. לפני למעלה מעשור הוא התארח עם ההצגה "סיפור שוקשין" שהגיעה ממוסקבה ועשתה היכרות עם הגרוטסקיות של החיים בכפרים הנידחים ברוסיה, אלפי קילומטרים מהכיכר האדומה. הפעם הוא פונה אל הקיצון השני. זה גם המקום לומר לזכותה של ההצגה, שמי שיבחר להתמסר אליה ירוויח הצצה אל פיסת היסטוריה מרתקת ועשירה בפרטים בצורה בלתי רגילה; חייהם של מעמד האצולה ברוסיה הצארית. העשירים והמפורסמים גרסת המאה ה-19, כמו שספק אם הכרתם, עם פרטים ססגוניים כמו הרגלי המין, המקלחת והטיפוח שלהם.
מפליא או שלא, במהות זה לא נראה מאוד שונה מבני האלפיון בימינו אנו, עם תחושת החשיבות והעיסוק האובססיבי בעצמם. שלומי ברטונוב שמגלם את בן האצולה המטורזן אונייגין, ופיראס נסאר שמגלם את חברו ולימים יריבו לנסקי, משלימים זה את זה היטב (ולא נגלה מי מנצח בדו-הקרב ביניהם). עידו מוסרי, שמגלם את פושקין, הוא שחקן מרתק באופן שבו הוא מסוגל להחליף דמויות בטבעיות ולנוע בכל רגע שבו יחפוץ אל המרחב הקומי ולשבור את הקרח, משל הייתה זו דמות ב"היהודים באים".
ראויות לציון הן גם שתי האחיות הצעירות שבינן ובין אונייגין ולנסקי נרקם לו סיפור אהבה קטלני (לא באמת חשבתם שרומן רוסי יהיה על נושא אחר, נכון?). נעמה מנור מלאת חן בתפקיד האחות הצעירה והשובבה אולגה. לנה פרייפלד מתעלה בתפקיד המרשים בהצגה כאחות הגדולה טטיאנה. פרייפלד עם מבט קפוא ומלכותי שכמו נלקח מתוך ציור, מייצרת כמה מהתמונות הזכירות בהצגה ומצליחה לכמה רגעים לחצות בכל זאת את הרוביקון השכלתני, ולגרום שגם יהיה אכפת לנו מגורל הדמות שהיא מגלמת.
"אונייגין. הערות שוליים" על פי אלכסנדר פושקין. עיבוד ובימוי: אלביס הרמניס, תיאטרון גשר. ההצגות הבאות: 10-12.2