"איבנוב": בית ספר לתיאטרון משובח

אין כבר מחזאים כמו צ'כוב. המחזאי הרוסי שפרץ לתודעה בסוף המאה ה-19 היה גאון טקסט שהקדים את זמנו. אנטון צ'כוב כתב תיאטרון כמו שתיאטרון צריך להיות. הוא ניתח ופירק לגורמים את נפש האדם וידע לתבל את הדרמה בהומור כמו שמעטים מצליחים. לא פלא שעד היום יצירותיו הגדולות עולות על הבמה דרך קבע בכל העולם. בתור חובב צ'כוב מושבע, הופתעתי לגלות שתיאטרון הקאמרי מתהדר בהפקה חדשה למחזה בשם "איבנוב", עליו לא שמעתי מעולם. מסתבר שזהו אחד ממחזותיו הראשונים, אותו תרגמו ועיבדו יחד שני יוצרים מוכשרים מאוד בזכות עצמם, הבמאי המהולל ארתור קוגן והשחקן הראשי של ההצגה, אדון איתי טיראן. קשה להאמין שלמחזה הנפלא והחשוב הזה לא הייתה קיימת גרסה עברית, ולו רק עבור התרגום המפואר והעיבוד המודרני המדויק מגיעות לקוגן וטיראן מחיאות כפיים אדירות. בעבר נהגו לתרגם את צ'כוב בשפה ספרותית מדי, שאולי התאימה לפאתוס של התיאטרון הרוסי הישן אבל הייתה פחות קלה לאוזן הישראלית, ואז באו קוגן וטיראן והוכיחו שאפשר לעשות זאת אחרת. הם הפליאו להסיר מ"איבנוב" את המבטא הרוסי הכבד ולרכך את השפה הארכאית, וגרמו לצ'כוב להיראות צעיר, אטרקטיבי ונגיש מתמיד.

איבנוב (צילום: ליאור נורדמן) — פנינה מיוחדת במינה|צילום: ליאור נורדמן

גיבור המחזה, ניקולאי איבנוב, מכיל בתוכו כל כך הרבה גיבורים צ'כוביים שקמו לתחייה בהמשך במחזותיו הגדולים (הבולט במיוחד הוא קוסטיה של "השחף"). איבנוב הוא בעל אחוזה נוצרי שנמצא במצוקה כלכלית ושרוי בדיכאון כבד. הוא נשוי לשרה היהודייה, שהתנצרה למענו ולכן נושלה מירושת הוריה העשירים, וכעת היא סובלת ממחלה סופנית. איבנוב מואשם בהזנחת אשתו כי הוא בורח בערבים לאחוזתם של זוג חבריו, לבדייב ואשתו זוזושקה. מעבר לעובדה שהוא חייב להם סכום ענק שפעם הלוו לו, איבנוב מוצא עצמו מפתח רגשות אל בתם הצעירה סשה, שמאוהבת בו עד כלות. הרומן בין השניים הוא בלתי נמנע, וההשלכות שלו הן קטסטרופליות. זה אולי נשמע לכם כמו טרגדיה מלנכולית, אבל למעשה צ'כוב הגדיר את המחזה כקומדיה. נכון שגם את "השחף" וגם את "גן הדובדבנים" הוא הכתיר כקומדיות, ובפועל הן ממש לא עונות להגדרה, אבל מגע הקסם המיוחד של קוגן, הן בתרגום והן בבימוי, מוציא את הקומדיה החוצה במלוא תפארתה. התוצאה הסופית מכילה את כל מה שחיפשתם מערב אנין בתיאטרון – היא מרתקת, היא מרגשת, היא מצחיקה והיא אפילו חשובה מאוד. בית ספר לתיאטרון משובח.

צ'כוב העז להתעסק במחזה בנושא שאיש לא דיבר עליו באותם ימים – דיכאון. באותה תקופה הבורגנות התביישה במדוכאים שלה ודאגה לטאטא היטב מתחת לשטיח את ההפרעה הנפשית שהפכה כבר אז לתופעה חברתית, ולכן "איבנוב" נכשל כשהוצג לראשונה במוסקבה ב-1887. הוא מותח ביקורת נוקבת על החברה המודרנית הקונפורמיסטית שמתעלמת מתחושותיו האישיות של האינדיבידואל ורומסת את האחר. דווקא בגלל שבימינו הדיבור הפתוח על דיכאון קליני והטיפול הכמעט נון-שלאנטי בתרופות הפכו עניין שגרתי למדי, המחזה הזה רלוונטי וחשוב מאי פעם. צ'כוב הקדים את זמנו, כשזיהה את התופעה שטרם אובחנה באופן מדעי וכתב סביבה משל משעשע ואנושי כל כך. האמירות החברתיות של המחזה הן על זמניות, גם היום החברה ניזונה ומעצימה עצמה דרך חולשות של אינדיבידואלים, ולכן הן עדיין בועטות גם כשמעתיקים אותן לעידן הסלפי. שלא כמו בהפקות אחרות שהמודרניזציה מזנה את הטקסט המקורי, כאן היא משרתת את אופי המחזה ורק תורמת לניצוץ הייחודי שלו.

אם כל זה לא מספיק לכם אז איתי טיראן, כאמור, מגלם את התפקיד הראשי. מה לא נכתב עוד על כישורי המשחק הנדירים של טיראן? הנוכחות הבימתית החד פעמית שלו היא לא עניין נרכש, כמו גם קולו האדיר שמגיע עד מחוץ לאולם גם בלי מיקרופון. רק הדיקציה שלו לבדה עשויה לגרום לאוזניים שלנו לאורגזמות בלתי רצוניות. מאחר וטיראן היה גם שותף ליצירה מראשיתה, ניכר כי איבנוב זורם בעורקיו. טיראן מחשמל אותנו, כהרגלו, עם אותה כריזמה מפורסמת אבל גם עם העומקים והרבדים הרבים שהוא מציג בדמותו של איבנוב המיוסר. בנוסף, מאוד מבדרת ההתכתבות של הדמות עם זו של המלט השייקספירי (אחד התפקידים שטיראן הכי מזוהה איתם) וההקשרים המפורשים לאותו נסיך דני.

לצדו של טיראן מככב קאסט פנטסטי שלא נותן לו לגנוב מהם את ההצגה. זוהי אחת ההצגות הבודדות שהזדמן לי לצפות בטיראן מיישר קו עם כל הפרטנרים שלו על הבמה, ואפילו מאפשר לאחרים לגנוב ממנו את ההצגה. עירית קפלן בתפקיד זוזושקה הקמצנית ואסנת בן יהודה כמרפושה החרמנית הן הסיבה העיקרית שההצגה הזאת ממש מצחיקה. כל רגע שלהן על הבמה הוא תענוג צרוף כי גם כשהן רק יושבות ושותקות הן משמחות לבב אנוש כמו יין איכותי במיוחד. גם גדי יגיל האנרגטי עושה מטעמים מדמות הרוזן השרמנטי; הלנה ירלובה מרגשת כשרה השברירית אך חזקה; תחיה דנון נהדרת בתפקיד הסבתא הקשוחה; דנה מיינרט עוצמתית ונוגעת לב כסשה הצעירה המאוהבת באיבנוב, ודודו ניב מהפנט בתור לבדייב אביה האלכוהוליסט באחד מהביצועים המרשימים ביותר שלו.

הניקיון של התפאורה הנפתחת של מיכאל קרמנקו מאוד תורם להתרחשות הבימתית. התאורה בניצוחו של אורי מורג מצוינת והתלבושות שעיצב מוני מדניק מטשטשות כהלכה את זמן ההתרחשות המדויק. רוסיה של פעם נפגשת עם רוסיה של היום על הבמה, בדיוק כמו שהן נפגשות במציאות אם תיקלעו השנה לאחוזה רוסית עתיקה. גם הבחירות המוזיקליות לאורך ההצגה מעולות אחת אחת ומורגש שנבחרו בקפידה. אם להיות קטנוני, השיר של שרה בסיום ההצגה הרגיש לי די מיותר ואפילו קצת חיבל בקטרזיס, אבל אולי זה עניין של טעם אישי – אני כנראה אוהב את הצ'כוב שלי ריאליסטי עד הרגע האחרון. בסופו של דבר, מדובר בהפקה ברמה גבוהה מאוד שנותנת פייט רציני לשאר ההצגות של התיאטרון הרפרטוארי. "איבנוב" מוכיחה שאפשר להעשיר את עולמו הפנימי של הקהל ובו זמנית לבדר אותו גם בלי לרדת נמוך. בימינו הבחירה במחזה לא מוכר של צ'כוב נחשבת נועזת, אך הלוואי והמנהלים האמנותיים ישכילו להעז יותר ולהקים לתחייה עוד יצירות חשובות שכאלו.