להפקה החדשה של תיאטרון הבימה המבוססת על ספרו האוטוביוגרפי של שי גולדן "הבן הטוב" הגעתי די חשדן. אחרי שחשף גולדן את סיפור חייו הכואב בספר ולאחר מכן לאורך עונה שלמה של "מחוברים", נשאלת השאלה האם אנו באמת זקוקים גם להמחזה תיאטרלית של סיפור חייו? חששתי מהצגה נוטפת אגו טריפ, בה מחזאי ידוען מנסה לגנוב את כל הפוקוס, אך להפתעתי ולשמחתי "הבן הטוב" היא קודם כל הצגה של שחקנים. הקאסט המצוין של ההפקה הוא העיקר – הוא שגורם להצגה לעבוד גם ברגעים חלשים יותר והוא שגורם לקהל לדמוע ברגעים החזקים ביותר. אז נכון, את הסיפור הקשה של גולדן כבר שמענו, אבל לא ככה. בזכות הקאסט בניצוחו הרגיש של איציק ויינגרטן הסיפור הזה מכמיר לב מתמיד.
רן ושי שטרן הם שני אחים נטושים בני שש ושבע, שמתגוררים בבית יתומים בסוף שנות השבעים. אוולין ואריה גולדן חשוכי הילדים, עולים חדשים מרומניה, מאמצים אותם ומשקרים להם שהם ההורים הביולוגיים שלהם. רן יודע את האמת ומסרב לשתף פעולה עם החיים החדשים שהמציאו לו, אך שי בוחר להיות "הבן הטוב", לשקר לעצמו ולאמץ לעצמו את הזהות הגולדנית החדשה שהוענקה לו. מסע ההתבגרות המטלטל של השניים בתוך מסכת הסודות והשקרים לאורך שלושים שנה יכול היה להישמע מופרך אם לא היינו יודעים מראש שמדובר בסיפור אמיתי. מעל הכול מהדהדת האמירה החזקה על הנזק הבלתי הפיך שהורים באשר הם – ביולוגיים או מאמצים – עושים לילדים שלהם כשהם משקרים להם. על אחת כמה וכמה כשמדובר בשקר מהותי כל כך.
את האחים שטרן הצעירים מגלמים שני שחקנים פחות מוכרים, מה שכמובן רק עוזר למידת השכנוע של העסק כולו. ניר זליחובסקי מפליא לדייק את דמותו של שי ואף מצליח לתפוס את הדרך בה הוא מדבר ומחזיק את עצמו באופן כללי מבלי ליפול לחיקוי זול. יובל שלומוביץ כובש בתפקיד רן העקשן והוא אחראי לכמה מהרגעים העוצמתיים ביותר של ההצגה. החיבור המיוחד ביניהם, בעיקר בקטעי התנועה המפתיעים שעיצבה גליה פרדקין, מרגש בצורה יוצאת מגדר הרגיל. הם נוגעים ללב מעבר למילים, ולעיתים השתיקה שלהם רועמת יותר מהטקסט עצמו. גם הליהוק המבריק של טטיאנה קנליס-אולייר ורוברטו פולק הנפלאים בתור זוג העולים הרומנים עושה את שלו. כשהם מלהגים ביניהם ברומנית לא מובנת (לפחות לרוב הקהל) הם מספקים אתנחתא קומית משובחת וכה נחוצה שהיא כמו פיקניק אביבי בתוך שדות הדרמה הקודרים והאינסופיים שמסביב. אפילו עמוס בוארון בתפקידו המזערי כמנהל בית היתומים הרחום מצליח להוכיח שאין באמת דבר כזה תפקיד קטן מדי אם יודעים מה לעשות איתו.
ויינגרטן יודע לביים היטב דרמות משפחתיות ואפשר לומר שיחסים סבוכים בין הורים לילדים זו ההתמחות שלו. הוא טווה את עלילת המחזה בעדינות ובניקיון רב, ללא מניפולציות רגשיות. אמנם מדובר במלודרמה לכל דבר, אך היא לרגע אינה גולשת לרגשנות יתר עלובה. זו בקלות הייתה יכולה להיות עוד מסחטת דמעות מן המניין, אבל ויינגרטן בעזרת צוות השחקנים המצטיין שומר על איפוק במקומות הנכונים ולא מאפשר לה לצאת מהקווים ולחטוא בפאתוס מוגזם. גם התפאורה המסומנת של לילי בן נחשון תורמת רבות לאווירה האינטימית שנוצרת בינינו למספר. תקרת הבית מזכירה את המקלות שמחזיקים בחוטי בובות מריונטה, ומוסיפה עוד ערך סימבולי מעניין לתפאורה. משחקי האור והחושך המרתקים של מעצב התאורה מאיר אלון והמוזיקה הנוגה שחיבר אורי וידיסלבסקי משרתים נהדר את ההפקה הכנה.
שלא כמו בטרגדיה, במלודרמה הגיבור עשוי להצליח להשיג את מטרתו למרות האירוע הטרגי, וכך אכן קורה, שי גואל את עצמו מבית הוריו ומצליח להקים משפחה משלו. רן לעומתו, הוא גיבור טרגי קלאסי. הוא משלם מחיר כבד על הבחירה שלו למרוד בהוריו ולדבוק באמת שלו. הבעיה היחידה שמטרידה במהלך הצפייה היא הרחמים העצמיים האישיים של גולדן שלא פעם צפים על הבמה. הוא נותן לנו את כל הסיבות לחוש אמפתיה רבה כלפיו ולרחם עליו, באמת שאין סיבה שהוא יצטרף אלינו וירחם על עצמו. גולדן מספר בסוף המחזה שאת נחמתו היחידה הוא מוצא בשיתוף הסיפור האישי שלו. אז "הבן הטוב" אמנם מומלצת בעיקר לחובבי הממחטות, אבל גם לאלו שמחבבים את הבחור ורוצים לספק לו מנה הגונה של נחמה.