אמש, ערב יום השואה, לא היה עוד ערב שגרתי בתיאטרון הבימה. ראיתי מספיק "הצגות שואה" חזקות בחיי, אבל שום דבר לא היה יכול להכין אותי לחוויה המטלטלת שאני עומד לעבור. את המחזה המופתי של מרטין שרמן, "עקומים", קראתי כבר כנער וצפיתי בגרסה הקולנועית הנפלאה מספר פעמים, ועדיין, לרגעים הרגשתי כאם אני שומע לראשונה את סיפורו המחריד של מקס, הומו צעיר בברלין של מלחמת העולם השנייה. הרבה בזכות הבימוי המבריק של משה קפטן, שנכנס בעובי הקורה של היצירה, חושף את הקרביים המדממים שלה וגורם לאמירה החשובה של המחזה להרגיש משמעותית ורלוונטית מתמיד. אם שכחתם במקרה (או שסתם יותר נוח לכם להדחיק), במדינות רבות בעולם להט"בים עדיין נרדפים, נכלאים ומוצאים להורג ברגעים אלו ממש.
הצמרמורת הראשונה מ"עקומים" הגיעה עוד לפני שהתחילה ההצגה, ברגע שנכנסתי לאולם ברטונוב האינטימי וגיליתי את הבמה היפיפייה של ערן עצמון, ואת מסילת הרכבת הכבדה שניצבת לאורך הסלון כמו אגרוף בבטן. בהמשך ההצגה התפאורה מתחלפת והופכת לבמה העוצמתית ביותר שראיתי בתיאטרון הבימה עד היום. מטעמי ספוילר אחסוך מכם פירוט מורחב, אבל מדובר באימג' אותנטי וקשה מנשוא ברמות של "יד ושם". הבמה הריקה לבדה מתפקדת כמיצג אמנותי בפני עצמה.
יוני 1934. מקס ורודי הם זוג גייז ברלינאי שנהנה מחיי הלילה הסוערים של העיר, וזה אומר בין השאר, לא מעט אורגיות והרבה מאוד קוקאין. הסצנה הראשונה מתרחשת ב"ליל הסכינים הארוכות", מסע הרציחות של היטלר נגד בכירי ארגון ה-SA. מקס ורודי נמלטים מדירתם, אך בסופו של דבר נתפסים. הם נשלחים ברכבת למחנה ריכוז, אבל את נסיעת הבלהות הזאת רק מקס ישרוד. במחנה הריכוז מקס עונד טלאי צהוב ולא את הטלאי הוורוד, כי להיות הומו נחשב נחות יותר מלהיות יהודי. מקס מעביר את ימיו לצד הורסט, ה"סוטה" שעונד טלאי ורוד, בהעברת סלעים ממקום למקום. ללא תכלית או תועלת כלשהי, פשוט מעבירים סלעים. הסיזיפיות בהתגלמותה. במקביל השניים מתחילים לפתח רגשות אחד כלפי השני. סצנת ה"סקס" ביניהם היא אולי המפתיעה וגם העצובה שנכתבה אי פעם. "כשאני לא חולם על סלעים, אני חולם עליך", אומר הורסט למקס באחד המונולוגים המרגשים ביותר במחזה, ושוזר רסיסים של תקווה בתוך תרחיש אבוד מראש.
לו רק כדי לראות מה נדב נייטס עושה על הבמה בתפקיד הורסט, "עקומים" היא בגדר מאסט רציני. נייטס מזכיר שוב למה הוא נחשב לאחד מכוכבי התיאטרון המוכשרים בארץ. כל שנייה שלו על הבמה היא אמת צרופה, כל שיעול שלו דקר לי בלב. מסוג התפקידים שממלאים אותך בחמלה אינסופית, וגורמים לך לרצות לעלות על הבמה ולתת לדמות חיבוק. את מקס מגלם מיכאל אלוני שמצליח להעביר את הייאוש התהומי של הדמות וגם את המוסר הכפול שלה. מעבר לנוכחות הבימתית האדירה שלו (ולסקס אפיל), אלוני גם מרגש עד דמעות במונולוג הסיום. לרגעים הוא גולש למחוזות קצת מלודרמטיים מדי, וזה בולט בעיקר בגלל שהאולם נטול מרחק אסתטי. נדיר אלדד נוגע ללב בתפקיד רודי, אורי הוכמן מטיל אימה כראוי כקצין נאצי, רוברטו פולק פנטסטי כתמיד בתפקיד דודו של מקס, גל גולדשטיין שמגלם את וולף ואת קורפורל מלא כריזמה (גם עם בגדים) ושי גבסו מפליא בקולו בדמותה של מלכת הדראג גרטה, אך פחות בכישרון המשחק שלו.
קפטן, אשף מחזות הזמר שמכהן גם כמנהל האמנותי בפועל של הבימה, הפך את "עקומים" למעין קברט אימים, שאפילו כולל את מסגרת המנורות הקברטית הקלאסית, כשאת המוזיקה המקורית שלו חיברה מיס קרן פלס. גם תחת המעטה הקברטי, לא קשה לזהות את טביעת האצבע המפורסמת של פלס בלחנים. תאהבו את הסגנון שלה או לא, זה די מדהים איך גם כשגבסו שר בתור גרטה: "רחובות ברלין, האם תתגעגעו אליי?", ממש נשמע קולה של פלס דרכו. כמו בתיאטרון האפי של ברכט, אפקט הניכור שהשירים מייצרים מספק את הריחוק מהמתרחש מול עינינו במרחק נגיעה. לעיתים הכניסות של השירים והמוזיקה באופן כללי יוצרים תחושה של עומס קשה לעיכול, הרי החוויה הרגשית שהמחזה מעביר הייתה מספיק מסעירה גם אם היו יושבים על במה ריקה ומקריאים אותו. התלבושות הנהדרות שעיצבה ילנה קלריך וגם עיצוב התאורה המדויק של זיו וולושין תורמים רבות לחזיון המרהיב והמכאיב שנקרא "עקומים".
זה בכלל לא מובן מאליו שהתיאטרון הלאומי בוחר להציג ביום השואה מחזה על ההשמדה הלהט"בית במלחמת העולם השנייה, אבל זו בדיוק האמירה של המחזה - אין "שואה שלנו" ו"שואה שלהם", אין הבדל בין שואות כמו שאין הבדל בין אנשים, ואין צורך להשוות כי כולם שווים. לא ברור איך בישראל 2018 נשמעים כל כך הרבה קולות הומופובים, ועוד מנבחרי ציבור, אחרי שכולנו עברנו שואה יחד רק בגלל שהיינו "שונים". אין ספק ש"עקומים" היא הצגת חובה לקהילה הלהט"בית בישראל, אבל כנראה שלשאר העם היא אפילו חשובה יותר.
