יש כאלו שיוצאים מהצגה או מסרט ומכריזים ש"זה היה טוב". אחרים יצאו מהאולם וימלמלו "זה היה חשוב". לעיתים קרובות, קל לשכוח שההצגה הייתה טובה גם בזכות עצמה, ולא בזכות הנושא ההו-כה-חשוב שבמרכזה. "את שאהבה נפשי", למשל, היא הצגה מצוינת, וחשוב להזכיר את זה בשעה שנדבר על כמה שהיא חשובה.
השנה: 2009, ודבורי באום מחכה במסדרון בית חולים שמישהו יגיד לה מה מצבו של בנה יהונתן, שאושפז אחרי פיגוע ירי בברנוער בתל אביב. דבורי לא יודעת מה זה הברנוער וכששוטר שבא לתחקר אותה מעדכן אותה כי מדובר במקום מפגש לנוער גאה, היא לא באמת מבינה מה זה נוער גאה ומה זה קשור לילד הדתי והמתוק שלה. בזמן שהיא מחכה שיהונתן יתעורר, היא פוגשת את אדם: בחור נאה שנפצע קל ודואג מאוד לבן שלה, בלי שיוכל להסביר לה מדוע. וכמובן, הדרמה האמיתית מתחילה כשיהונתן מתעורר, ומבין שהנסיבות דחקו אותו מחוץ לארון שלא היה לו עניין לצאת ממנו בזמן הקרוב.
הסיפור של דבורי, יהונתן ואדם לא מקורי במיוחד. זה לא נאמר לחובת המחזה המרגש שכתב איתי סגל: יש סיפורים שלא צריכים יותר מכמה שחקנים טובים והמון אנושיות. ופה הנקודה שבה "את שאהבה נפשי" מפסיקה להיות רק חשובה ומתחילה להיות טובה: לא מדובר בסיפור על הברנוער (פרשה שבהמשך העלילה נהיית פחות חשובה דרמטית), אלא על משפחה שלומדת מי הבן שלה בשעה שהבן שלה לומד מי הוא בעצמו. וזה השלב שבו עלינו לדבר על המשפחה עצמה.
אורלי זילברשץ מככבת פה בתפקיד שנתפר למידותיה. בתור דבורי, זילברשץ היא כל מה שיש לשחקנית להציע - ואז עוד קצת: היא מלאת אהבה, רוך, חום וחמלה, אבל גם מרתיעה ומכעיסה, לפעמים בו זמנית. ברור שכוונותיה טהורות כשהיא פועלת כדי לעזור לבן שלה, הדבר היחיד שמתחשק הוא לזעוק לבמה "מה את עושה? את לא רואה שאת פוגעת בו?!". זוהי הופעה מנצחת מידיה של שחקנית גדולה. לצידה, עמית רהב (שבקרוב עתיד להיות מוחלף בתפקידו) מגלם את יהונתן, בתפקיד תובעני: בהתחלה הוא בעיקר מסכן ומעורר הזדהות, אבל בהמשך ההצגה הוא הופך למרסק יותר ויותר, עד השיא שמגיע בסצנה אחת קשוחה - כמעט מדי - שבה הוא נדרש להגיע לקיצון שמקשה להישאר אדישים אליו.
יגאל שדה בתפקיד האב מצליח לחדש. סגל, בבחירה מקורית יחסית, נתן לאבא להיות ההורה המכיל והליברל יותר, בשעה שדווקא האם היא הגורם השמרני והנוקשה, וזו בחירה שמוסיפה עומק ומורכבות לשני הצדדים. עוד חברת קאסט מוצלחת היא נאיה בינשטוק, בתפקיד האהוב עלי בכל סיפור יציאה מהארון כלשהו: בת הזוג הנבגדת. החולייה החלשה יותר מצויה בדמותו של אדם, בגילומו של דניאל ליטמן, אחד השמות הגדולים יותר בקאסט. אדם הוא האהוב שמחכה ליהונתן מחוץ לארון, ובאופן מפתיע, הוא מעוצב ומגולם על ידי ליטמן בצורה גברית מאוד, כזאת שיכולה לגרום לצופים מסוימים לתהות עד כמה הבחור הזה הוא הומו. זה מונע מהסיפור להיראות סטריאוטיפי מדי, אבל באותה המידה גם גורם לסיפור האהבה של הנאהבים והנעימים האלו להיראות מעט מלאכותי לעיתים.
הבימוי של משה קפטן (איש שכנראה יזכה בפרס ישראל לתיאטרון יום אחד, ובצדק) ברובו מצוין, וממצה את הפוטנציאל הדרמטי של הסצנות הקשוחות שסגל כתב. הבעיה העיקרית היא בקטעי המעבר האמנותיים יותר: המחזה נפתח בנאמבר תנועה מופשט ומיותר, ובין סצנות מוקרנים על הבמה קטעי וידאו שמלווים במוזיקת רקע רועשת. התוצאה לא נעימה, לא קשורה ולא מוסיפה, וזה חבל - כי ההצגה עצמה טובה, חזקה ומרגשת, אבל הניסיונות האלה לשדרג אותה פגעו בה.
לא מדובר בסיפור על הברנוער, פרשה שבהמשך העלילה נהיית פחות חשובה דרמטית, אלא על משפחה שלומדת מי הבן שלה בשעה שהבן שלה לומד מי הוא בעצמו
ככל שזה נוגע לנראטיב הגאה, קל מדי לומר שהתקדמנו מאז 2009 ושצריך לספר סיפורים חדשים שיציגו עוד פנים של הקהילה הלהט"בית. זה נכון, אבל האמת היא שהצגה כמו "את שאהבה נפשי" עדיין חיונית לרבים שלא באמת מכירים את המאבק, ולא באמת זוכרים את הפצע המדמם שהוא הירי בברנוער. כשרגעי היציאה מהארון התחילו להיראות מוכרים מדי עבורי, הבנתי שיתכן שההצגה הזאת לא בהכרח מיועדת לי: היא מיועדת למי שלא מבינים עד הסוף את המאבק, ורוצים להבין.
לא מדובר ביצירת אמנות נטולת פגמים, אבל כן במאורע די נדיר ומרגש מאוד. ההצגה הזאת היא יצירה תרבותית מיינסטרימית עם כוכבים אמיתיים (העובדה שלאורלי זילברשץ אין עמודי מעריצים באינסטגרם היא תקלה, אבל דניאל ליטמן הוא לא פחות סטאר) שמספרת על מקרה שאירע לא מזמן והשפיע על ישראל בכלל והקהילה הלהט"בית בכלל לאין שיעור. מדובר בהצגה שעדיין רלוונטית להמון אנשים שבאים לראות אותה, ומעבר לעובדה שיש לה חשיבות חברתית אמיתית – היא גם באמת פשוט טובה מאוד.
"את שאהבה נפשי", תיאטרון הבימה. להזמנת כרטיסים