אחרי "העיר הזאת", "הטרגדיה של מקבת'" ו"תיכון מגשימים", עמית אולמן – שמזוהה יותר בשם הבמה "פדרו גראס" שליווה אותו במשך כמה שנים – השיק הצגה חדשה: "גיבור" בתיאטרון באר שבע. "גיבור" היא המחזמר הרביעי שבו משמש אולמן ככותב ראשי, כמלחין וכבמאי, אך זו הפעם הראשונה שבה הוא לא משתתף בתור שחקן. במקומו, בהצגה מככבים שמות קצת פחות מוכרים אבל מפוצצים בכישרון: רפאל עבאס, מולי שולמן, דניאל מנוחין וזהר מידן הם רק כמה ממי ששרים ומפזזים על הבמה במשך 90 דקות שמשאירות את הצופים על קצה המושב.
כשמו כן הוא: "גיבור" הוא מחזמר שעוסק בגיבורי על. הוא עוקב אחר נתי, צלם זוטר בגוף תקשורת מקומי שפועל בעיר רוויית פשע. כשהאורות נדלקים, ארבעה מלבני אור מופיעים בקדמת הבמה ומפרקים את החלל לחלקים שבהם מתרחשות ארבע סצנות שונות; הקטעים מדגימים עד כמה קשה לחיות בעיר הזאת, וכמה כולם קורבנות של המצב המתועב. וכל זה, ככל שאר המופע, נעשה בצורה מחורזת וקצבית שכה מאפיינת את סגנונו של אולמן.
עיצוב הבמה האלגנטי והפשוט-עד-כדי-כך-שהוא-מתוחכם, לצד המוזיקה הממכרת והלהקה שניצבת במרכז הבמה, מבהירים לצופים לאן הם הגיעו ומה זו לעזאזל אופרת ראפ. הכותרת קוראת "אופרת ראפ מדע בדיוני", אך למעשה "גיבור" מתמקדת בז'אנר גיבורי העל – תת סוגה של ז'אנר המדע הבדיוני, ממש כמו ש"העיר הזאת" היא טייק על סיפור בלשי ו"תיכון מגשימים" הוא מחזה תיכון. ואז נגלה לפנינו הסיפור: נתי היתום (אלא מה), מוצא את עצמו במעין צירוף מקרים לא ברור ומסתורי שמוביל לכך שהוא מקבל כוחות על. לא נגלה איפה ולמה וכמה, אך כן נגלה שהכוחות לא קשורים לקורים או תווייה או לפרוקי רגליים - אך כוחותיו אמיתיים למדי, ונתי שלנו בוחר להשתמש בהם כדי לפעול למען חיזוק הקהילה, כשהוא נותר אנונימי ופועל מהצללים. נתי מחליט לעטות מעיל אדום שמסתיר את דמותו ושומר על זהותו בסוד. במקביל, הוא מאוהב בכתבת הכי חריפה, שאפתנית ויפה במערכת החדשות, היחידה שרואה אותו.
"גיבור" לוקח השראה משמעותית מסרטי גיבורי העל ששוטפים את המסכים, ובאופן ספציפי מספיידרמן, הלוא הוא פיטר פרקר, צלם העיתונות האנונימי שהופך לאיש העכביש כשאף אחד לא רואה. "גיבור" כמובן מודעת לזה, וגם מציינת את זה בגלוי, במעין קריצה של מודעות עצמית שמאפיינת את המחזה כולו. הבעיה נעוצה בכך ש"גיבור" לא מנסה לשנות את הסיפור הקלאסי; הגרסה הבימתית, ובראשה הראפ המהפנט שכותב אולמן, שואבת ונותנת לספיידרמן ממד שלא הכרנו בו (ראיתם מה עשינו שם?), אבל לא מצליחה – ולמען האמת, גם לא מנסה – לספר סיפור שלא שמענו קודם.
וזה קצת חבל. כי אולמן הוא אחד מהיוצרים הכי מוכשרים בתעשייה, בלי למצמץ בכלל. קל ומתבקש לעשות את ההשוואה בינו לבין לין מנואל מירנדה, הכוכב העולה הגדול ביותר של עולם התיאטרון העולמי (שאם ירצה השם יזכה בקרוב גם באוסקר ויקבל את ה-EGOT שכה מגיע לו), ואין עוררין על כך שאולמן, עם כמה שהוא כנראה שונא את ההשוואה הזו, הוא קצת התגלמותו הישראלית. נשמח לראות מחזה חדש פרי עטו, שלא כבול בגבולות הז'אנרים הקלאסיים ושילמד אותנו מי זה אולמן ככותב כשאין סביבו חומות; נשמח גם לראות אותו משחק קצת יותר בתוך גבולות הז'אנר המוכרים. ב"גיבור", כוונותיו הטובות של נתי לרגע לא מוטלות בספק; בסוגה שחרתה על דגלה את המאבק בין הטוב והרע, גיבורנו התם אפילו לא מנסה לבחון את התחום האפור ולהשתמש בכוחותיו להטבות קטנות שיקלו עליו בחיי היומיום. הוא גיבור שכולו טוב בעולם אכזר; הוא לא אדם כמו כולנו, שעלול לפלרטט עם האופל. וזה, מה לעשות, הופך אותו לדי פלקטי.
בשנים האחרונות, בראיונות בתקשורת ובכלל, אולמן מעיד כי הוא עושה תהליך של חזרה לעצמו, בדומה לתהליך שעבר על רביד פלוטניק שהחליט להיפרד מהכינוי נצ'י נצ'. כמוהו, גם אולמן, ששנים היה ידוע בתור "פדרו גראס", בחר להיפרד משם הבמה המזוהה איתו, וב-2020 הוציא את אלבומו השני, "לאורך החשק", והפעם חתם תחת שמו האמיתי. במונולוג/דיאלוג פרידה מדמותו, שפורסם באתר טיים אאוט לפני כשנתיים וחצי, אולמן כתב כי הרבה מהיצירה שלו עוסקת בזהות יהודית וישראלית. ניתן לראות את ההצהרה הזו באה לידי ביטוי בבדיחות שמופיעות במופע, שחלקן כה מדויקות ומפתיעות שהן גורמות לפרצי צחוק מתגלגל של כל הקהל. גם הדמויות מתהדרות בשמות עבריים וכשרים, אך כאן פחות או יותר הזהות המקומית מסתיימת. ההצגה הייתה יכולה לעלות כמו שהיא גם בבוסטון או אל.איי, ואף אחד לא היה מרים על זה גבה. אותה תקווה להתחבר למקומיות הייתה גם היא יכולה להפוך את "גיבור" ממחזמר כיפי לאחד בלתי נשכח.
אבל, אתם יודעים איך זה עם יהודים: לכל אחד יש אלף מחשבות והצעות על איך אפשר לעשות את הדברים אחרת. במבחן התוצאה, ולמרות חולשותיו, המחזמר "גיבור" עדיין מעניק חוויה כוללת ומתוחכמת, שתבדר את כולם, בכל גיל. אנחנו מודים שאי אפשר לצפות לשום דבר אחר ממחזה חדש של אולמן, שהציב רף גבוה מאוד לתיאטרון המקומי, כזה שלא פשוט לעמוד בו ולספק את הסחורה פעם אחר פעם. אז כן, "גיבור" לא שונה מהותית מקודמותיה, אבל ברגע האמת זה לא כל כך משנה. נותנים לנו עוד מאותו הדבר, אבל האמת היא שהדבר הזה פשוט מעולה.
גיבור, 90 דקות, תיאטרון באר שבע. להזמנת כרטיסים