לו הדה גאבלר הייתה דמות אמיתית וחיה כיום, היא הייתה מככבת ב"האח הגדול", מתעדת את חייה ב"מחוברים", אחר כך ב"עקרות בית אמיתיות", רוכבת על גלי התהילה והלייקים עם מאות אלפי עוקבות שנשבעות בה באינסטוש, ומקנחת בקמפיין נוצץ ולא בכדור בראש. כנראה שזה רק מתבקש שהנריק איבסן, מי שנחשב אבי הריאליזם על במת התיאטרון (כלומר, כמו-מציאות גם בדרמה), יפענח כבר אז את אותו מנגנון הפעלה אנושי על-זמני, שהפך בגלגולו הטלוויזיוני מריאליזם לריאליטי.
הדה גאבלר שלו נחשבת זה למעלה ממאה שנה לאחת הדמויות האניגמטיות ביצירה המודרנית, עם שלל פרשנויות לאופי הנבזי שלה - ולשאלה אם מדובר בפמיניסטית פורצת דרך או בכלל בציפור כלואה. אבל אם נוציא רגע את הראש מן הקלאסיקה, אפשר לראות בה גם נבואה ולא רק כתב חידה, עם שרטוט מוקדם של קווי המתאר האישיותיים של כוכבת הריאליטי האולטימטיבית בת ימינו בואכה משפיענית הטיקטוק. האחות האבודה לבית קרדשיאן (או בוזגלו אם תרצו). כמו לא מעט מאותן כוכבות, מה שנמצא שם במהות הוא הפער הלעיתים עצום בין האופן שבו הדה גאבלר מחזיקה את עצמה משל הייתה מתת אל, ובין מי שהיא באמת - דיווה דה-לה-שמאטע עם תסביך אב מפורסם שרצה בכלל בן, ושעמוק בפנים מתה מפחד שיגלו את הסוד שלה. סוד הסתמיות שהיא מוכנה גם למות בשבילו.
בהדה גאבלר אין את השקדנות של בעלה האקדמאי שנתפס טרחן, את הגאונות של המאהב לשעבר, את האומץ של האישה שהיא התעמרה בה כשהן היו ילדות, את החמלה של הדודה שבה היא עולבת, או אפילו את האכפתיות של עוזרת הבית שהיא רוצה לפטר. מה כן יש בה? כוכבנות חלולה עם מינון עצום של העמדת פנים כוחנית לטשטוש הפער, ועם מגי אזרזר שלא עושה לה הנחת סלב ומגלמת אותה פשוט נפלא.
אם צריך לתמצת את הביצוע של אזרזר למילה אחת, הרי שהיא סוואג. מהרגע הראשון שהיא עולה לבמה, משקפי שמש על פניה ושמלה שמוטה לגופה, הביטחון העצמי נוטף ממנה בכמויות של התפרצות געשית שסופה לסחוף ולשרוף את כל מי שנקרה בדרכה. אזרזר נכנסת למגפיה של הדה גאבלר עם מנת כריזמה וחספוס יוצאי דופן, במה שהוא גם התפקיד הטוב ביותר שאני זוכר ממנה על הבמה מאז פרצה לפני עשור בדיוק בהצגה "לחנך את ריטה", ועל המסך בתפקיד החוקרת שלי רג'ואן בסדרת הדרמה "בתולות". לא שהיא נעלמה מאז, אבל טוב שחזרה למקום ההולם אותה עם תפקיד משמעותי לנגוס בו.
"הדה גאבלר" עולה בימים אלה בתיאטרון בית ליסין בבימויו של יאיר שרמן, ובתרגום העכשווי של המחזאית מאיה ערד יסעור. גרסה נושמת וקצבית לקלאסיקה של איבסן, שכמו שאפשר להבין הקדימה את זמנה בהרבה יותר ממובן אחד. הדה היא בתו של הגנרל גאבלר שהלך לעולמו. על מנת למצוא לעצמה אחיזה ביום שאחרי, היא נישאת נישואי נוחות לטסמן (תום חגי) האקדמי השקדן, שלו היא בזה. היא וטסמן שבים למה שאמור להיות בית החלומות שלהם, שאותו הם עלולים שלא להיות מסוגלים להרשות לעצמם אם טסמן לא יקבל את העבודה באוניברסיטה, שעליה מאיים להתחרות גם לוובורג (אסף יונש) - גאון, אלכוהוליסט וגם האקס המיתולוגי של הדה. לוובורג חוזר אל העיירה יחד עם תיאה (כרמל בין), שעזבה לטובתו את בעלה, והדה גאבלר לא יודעת את נפשה. הקנאה אוכלת אותה ואז גם את כל הסובבים.
שרמן, שעומד בשנתיים-שלוש האחרונות מאחורי כמה עיבודים מסקרנים לקלאסיקות, ובהם "השחף" בגשר, "מותו של סוכן" בקאמרי ו"המלט" בבית ליסין - עם הרבה מאוד צורה על חשבון התוכן במקרה של האחרון - בוחר הפעם להרגיע ולתת להצגה הזאת להיות הצגה של שחקנים ופחות תצוגת תכלית של במאי. זה אומנם מרגיש קצת רזה מדי, ואפשר היה לתת עוד כמה פתרונות תפאורה/תאורה נקודתיים בנוסף לאלה שניתנים, אבל באופן כללי השקט משרת היטב את העיבוד. כמוהו גם הפסקול הקלאסי, שעיצב לו יחזקאל רז עם הצ'לו של הנגנית רומי קופלמן שנוכח מאוד.
על אזרזר כבר דיברנו, וגם בין המעולה בדמותה של תיאה ראויה לציון, כמו גם חגי שאין תפקיד שהוא מפספס כבר שנים. אבל מי שבאמת לוקח את הביצוע הזה מהמקום הטוב אל המצוין הוא גיל פרנק בתפקיד השופט בראק - רווק נצחי שלא חושש לחזר אחרי הדה באגרסיביות, גם כשבעלה נמצא בחדר השני. בראק רוצה לקחת להדה את שהכי חשוב לה - השליטה, ובעוצמות של הדואט הזה שבין פרנק ובין אזרזר טמון גם הכוח של ההצגה. עוצמתו שלא מצליחות להתפוצץ באותו האופן גם בין בדינמיקה שבין אזרזר ליונש בתפקיד האקס לוובורג. פרנק, שממש בימים אלה מגלם ב"אנה קרנינה" בגשר את הדמות ההפוכה לחלוטין, של הבעל האפור שעל הנייר, מוציא מעצמו כאן תנופה חייתית ויצרית שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים - ונותן לאזרזר פייט ראוי. איזה שחקן.
"הדה גאבלר", מאת הנריק איבסן | בימוי: יאיר שרמן | תיאטרון בית ליסין | מועדים קרובים: 29-31 במרץ ו-1-3 באפריל