אוקיי, תהיו איתי רגע. דמיינו שני בחורים חרדים, ממש דוסים אדוקים כאלה מכפר חב"ד, מגיעים ל… ל… אויש, אני לא יכולה להגיד את זה מרוב שזה מופרך… לתל אביב! עיר חילונית במובהק! ותארו לעצמכם ששני הבחורים השמרנים והנאיביים האלה פוגשים שם… לא, אתם לא תאמינו… הומואים! וזונות עם ציצקאלעך! לא, לא, אני לא מגזימה, זה באמת מה שקורה! אתם יכולים לתאר לעצמכם את הסיטואציות המשעשעות שייווצרו מהמפגש הזה בין הקצוות הכל כך מנוגדים האלה?
סביר להניח שכן, אתם מסוגלים לדמיין, ודי בקלות. זה המכשול הכי גדול של המחזמר "החבדניקים" שעלה בתיאטרון הקאמרי: הפרמיס שלה מאוד מאוד בסיסי. זרקו דוס עם ציצית על בחורילה עם ציצי, והקומדיה כבר כותבת את עצמה. תוסיפו הומו עם נצנצים שצווח משהו דו משמעי על האורך של הלולב שלו (אם אתם מבינים למה אני מתכוונת…) ויש לכם להיט. זה עבד בסבנטיז, אז למה שזה לא יעבוד גם עכשיו.
המחזאי אודי גוטשלק (מהצמד "אודי ואביעד"), בחר בדרך הקלה כשהוא כתב את עלילת המחזמר, שמתארת התנגשות היתולית של עולמות הפוכים עם האפי אנד שבו כולם מתחתנים. גיבורי המחזה הם שני אחים חרדים מכפר חב"ד, יהודה הלמדן העילוי (עופרי ביטרמן) וחיים המעט אהבל ומגמגם (רפאל עבאס). נפתולי החיים מביאים אותם לשכונה מתפוררת בדרום תל אביב, שם הם פוגשים עבריינים מסוכנים, עובדים זרים אומללים ו… אוף אני לא מסוגלת… אוקיי תתכוננו לזה… הומו (חי חי חי!). המפגש עם האוכלוסייה הנ"ל מלמדת אותם על דברים חדשים על עצמם ועל החיים: יהודה מגלה מחדש את זהותו וחיים יגלה שהייעוד שלו זה להוציא את העובדים הזרים מעבדות לחירות כמו משה רבנו בשעתו.
האילן שבו המחזה נתלה די ברור למי שמכיר קצת את הענף: "בוק אוף מורמון", המחזמר של יוצרי "סאות'פארק" על שני מיסיונרים מורמונים שמגיעים לאפריקה כדי להחזיר את הילידים בתשובה, ובסוף עוזרים להם עם הבעיות האמיתיות שלהם. כמו שני גיבורי "מורמון", גם כאן הגיבור החכם מבין שהוא בעצם לא מבין כלום והגיבור האהבל מגלה שהוא בעצם מנהיג, ומציל קהילה שלמה של זרים באמצעות הדת שלו, תוך שהוא מתאהב באחת מהן. יש אפילו כמה שירים שקצת יותר מדי דומים לשירים מ"מורמון", בעיקר נאמבר האמונות הטפלות של מנשה העבריין. אבל כאן מסתיים הדמיון: בעוד שהסאטירה ב"מורמון" נוקבת ובועטת, עם אמירות מבריקות ומקוריות על דת, אתנוצנטריות, גלובליזציה והאטימות של החברה האמריקאית, ב"החבדניקים" הסאטירה מסתכמת בכך שדת זה נורא שמרני ויותר כיף להיות ליברל. לא מסר שיפיל אתכם מהכיסא. אפילו כשכבר יש רגע סאטירי נשכני - השיר הנהדר "אוהבים להיות יהודים", שבו העובדים הזרים משתכנעים שכדאי להם להתגייר כי "זה רק כמה כללים פשוטים וזהו" - גם אז הוא מסתיים בלא כלום, כי בסוף הם באמת מתגיירים וזה באמת עוזר להם והכול באמת מושלם, אז איפה העוקץ? איפה המחיר האמיתי שמשלמים אנשים כדי להיות חלק מהדת היהודית וממדינת ישראל?
גם בתחום ההומור "החבדניקים" היא פחות "מורמון" המתוחכמת ויותר קומדיה ישראלית של פעם, עם דמויות סטריאוטיפיות של חרדים שכל משפט שלהם מתחיל בציטוט מהתנ"ך, עבריינים מזרחים עם אמונות טפלות ופתיל קצר והומואים מעכסים שקוראים לכולם "מתוקה", כשהכול מתובל במשחקי מילים מבית הדוד שלכם כמו "ניסע לצימעס בגליל". תחליפו את עופרי ביטרמן ביהודה ברקן ואת אוראל צברי בזאב רווח ולא תרגישו בהבדל.
"החבדניקים" גם מסרבת להתחייב לז'אנר הקומי של עצמה: רוב הזמן היא קומדיה פרועה וחסרת מעצורים, אבל אז פתאום צצות בתוכה סצנות מרגשות עם הרבה פאתוס, הדמויות מתמוטטות ומתייפחות על הבמה, וקשה לקחת אותן ברצינות כשלפני רגע הייתה פה טרללת. באחד הנאמברים למשל, יהודה המיוסר מתחיל פתאום לשיר בדרמטיות על הרגשות שלו, ולהקה של רקדנים חצי ערומים עם פאות חסידיות פורצים לבמה ומתחילים להתנועע סביבו בחושניות. הקהל באולם פשוט התחיל לצחוק: זה נראה ברגע הראשון כמו חלק מרצף הפארודיות שהיו עד עכשיו, אבל לא. זה דווקא היה אמור להיות מחול מרגש ופיוטי על המתחולל בנפשו של יהודה. פשוט אף אחד לא הודיע לנו שעכשיו יש פאוזה בחלק הקומי, וכך שלא ברור מתי פאתוס הופך לפאתטי ולהיפך.
אוקיי, עכשיו תהיו איתי שוב רגע. קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו. לקחתם? יופי, תעיפו לפח. לא שזה לא נכון, הכול נכון. אבל יש כאן "אבל" שמאפיל על כל האבחנות הביקורתיות שהפקתי עד עכשיו. שמתם לב על מה אני בכלל כותבת את הביקורת הזאת? על מחזמר ישראלי מקורי חדש בתיאטרון רפרטוארי. מתי בפעם האחרונה שמעתם את צירוף המילים הזה? כשהתיאטראות בארץ מואילים בטובם להפליץ משהו לכיוון חובבי המיוזיקלז, הם מעלים בפעם המאה את "שיער" או "כנר על הגג". ברחבי העולם עולים מחזות זמר חדשים כל הזמן, שפונים לקהל עדכני עם חומרים מודרניים, חלקם - כמו "המילטון" בזמנו - אפילו משפיעים על התרבות כולה. בישראל אין כמעט מחזות זמר חדשים, אין כמעט ניסיון לאמירה אמנותית עדכנית דרך המדיום הזה. פעם ב- שורד משהו מחג המחזמר בבת ים את המעבר לבמה רפרטוארית, אבל לרוב המיוזיקל נשאר בפרינג' של מרתפים ביפו. רוצים סאטירה מוזיקלית, תחכו שנחמם שוב במיקרו את "קזבלן".
והנה זה קורה, מחזמר ישראלי מקורי חדש בתיאטרון רפרטוארי. ולא סתם, כזה שנשען על רפרנסים עדכניים יחסית - "בוק אוף מורמון" כבר אמרנו, אבל די ברור שיוצרי "החבדניקים" צפו והושפעו מעוד כמה מחזות זמר עכשוויים בחו"ל, ולא כאלה שהם ראו עם אימא שלהם. אולי הניסיון שלהם לעבד אותם ליצירה ישראלית הוא לא מושלם, אבל אלוהים, לפחות סוף סוף מישהו מנסה. וצריך גם להגיד: הסיפור פה אולי נדוש, הדמויות אולי סטריאוטיפיות, ההומור אולי מיושן, הטקסטים של השירים אולי ילדותיים ("כל הקלישאות נכונות, חיה ותן לחיות", "אסור לתת למחשבות להשתלט על הרגשות"), אבל ההפקה על כל היבטיה נהדרת: התזמורת, התפאורה, הכוריאוגרפיה, השחקנים - טלי אורן היא כבר כמעט קלישאה על שחקנית מוזיקלית וירטואוזית אז כבר אין טעם להתעכב ולהלל אותה שוב, אבל גם ביטרמן ועבאס ואלעד אטרקצ'י מצוינים, ואפילו אוראל צברי הבדרך כלל מעצבן מתלבש על התפקיד שלו במדויק.
ובסופו של דבר, מה מותר המיוזיקל מההצגה הרגילה אם לא השואו. ושואו יש, והוא כיפי ומבדר ומסעיר וגדול מהחיים, והוא סוף סוף משלנו - מישראל 2022. אז לא נסלח לו שהוא קצת אהבל ומגמגם? מי יודע, אולי דווקא האהבל הזה הוא שינהיג אותנו מעבדות לחירות, ומרפרטוארים מרקיבים של פנסיונרים לארץ המובטחת של הצגות מוזיקליות ישראליות. לדמות של חיים זה עבד.
אז אני מאמינה בך, "החבדניקים", למרות כל הדברים האפיקורסיים והרשעים שאמרתי בהתחלה. למרות כל הגמגומים והפספוסים (אלוהים, יש לכם סצנה על תחיית המתים ואתם לא משתמשים בקשר הידוע של המושג הזה לחב"ד! כמעט אמרתם משהו מעניין!). כי לפעמים מה שצריך בחיים זה קצת אמונה, קצת ראייה מעבר, ואתם גרמתם לי להאמין. כן, יש תקווה למחזמר הישראלי החדש, כן, גם אנחנו יכולים לעשות ברודוויי. "אוהבים את חב"ד", שרתם בסיום ההצגה. כן, בסדר. אוהבים.
"החבדניקים" מאת אודי גוטשלק, בימוי: גלעד קמחי ואודי גוטשלק, תיאטרון הקאמרי. המועדים הבאים: 20-29.10