ביקורת תיאטרון | "חשמלית ושמה תשוקה" מפתיעה ומרעננת

טנסי ויליאמס הוא אחד המחזאים הגדולים של המאה ה-20. את יצירת המופת זוכת פרס הפוליצר "חשמלית ושמה תשוקה" הוא כתב בשנת 1945, ומאז ההצגה רצה ללא הפסקה על במות העולם ואף עובדה לסרט קולנוע, שלעד ייזכר בזכות מרלון ברנדו המסוקס בדמות המאצ'ו האולטימטיבי. גם בארץ המחזה עולה מחדש פעם בעשור בערך: תיאטרון האוהל הציג אותו לראשונה ב-1959 ועשור אחר כך ב-1968, תיאטרון חיפה ב-1979 ותיאטרון בית לסין העלה אותו פעמיים ב-1992 וב-2013. הזדמן לי לראות את אותה הפקה של בית לסין לפני 10 שנים ויצאתי ממנה עם תחושה של החמצה. על אף מירב גרובר הנהדרת והנוכחות החייתית של גיל פרנק, ההצגה הייתה קצת מעייפת והמתח לא היה מספיק עוצמתי. היה נדמה שבמאי ההצגה אילן רונן הסתמך על גדולתו של הטקסט בלבד, ובכך יצר עוד העתק נדוש של אותה תמונה מוכרת. כמה שמחתי לגלות שרונן בחר להתמודד שוב עם היצירה המיתולוגית של ויליאמס, ושהפעם הוא נכנס בה בכל הכוח והצליח להמציא אותה מחדש.

בהפקה המשותפת החדשה של תיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי" רונן מפרק את המחזה לגמרי מהריאליזם שלו ומרכיב אותו מחדש לכדי יצירה חדשה. הוא מגרד החוצה את הסאב-טקסט החבוי של המחזה ומחדד את האוניברסאליות והעל-זמניות של הסיפור. ניו אורלינס של ויליאמס הפכה לשכונה קוסמופוליטית באירופה של ימינו, בלאנש וסטלה האחיות מדרום ארה"ב הפכו למהגרות רוסיות, סטנלי הפולני המכונה "פולק" הפך לטורקי ובשכונת "גן עדן" העלובה תמצאו קשת רחבה של גזעים. תיאורי זירת ההתרחשות והוראות הבימוי של ויליאמס נשזרו כחלק מהטקסט של ההצגה, אותם אנו שומעים מדיירי השכונה. כבר כשמתחילה המוזיקה הדרמטית וקבוצת שחקנים עולה לבמה הריקה ומרססת כתובות גרפיטי על הקיר האחורי החשוף, אפשר להבין שלא מדובר בעוד גרסה ממוחזרת של הסיפור המוכר.

חשמלית ושמה תשוקה (צילום: ג'ראר אלון) — הארסיטוקרטיה והעממיות נפגשים לעימות בוער|צילום: ג'ראר אלון

"חשמלית ושמה תשוקה" הוא מסעה של אישה נואשת אל המפלט האחרון שלה. בלאנש היא מורה לאמנות (במחזה היא מורה לספרות אנגלית) שמגיעה לבקר את אחותה הצעירה, סטלה, אחרי שאיבדה את אחוזת הוריהן, פוטרה מעבודתה ונזרקה מהמלון המפוקפק בו התגוררה, בטענה שפגעה בשמו הטוב כי אירחה בחדרה גברים רבים. אחותה סטלה נשואה לפועל פשוט בשם, סטנלי, מאצ'ו לתפארת שמתואר במחזה כ"טווס גברי בעל נוצות עשירות בתוך לול תרנגולות". בלאנש מפירה את שגרת החיים של השניים, ומפתחת יחסי משיכה-דחייה עם סטנלי, שבסוף חושף את עברה האפל. המפגש הזה בין שני העולמות – הרוסייה האריסטוקרטית הנוירוטית מול הטורקי הגס והעממי – רלוונטי כל כך לעימות הבוער של השד העדתי בישראל, והאלימות הארוטית בין השניים מתארת באופן מדויק את המאבק האינסופי בין המינים.

ברגע שבלאנש עולה לבמה בפעם הראשונה, אחרי שירדה מקרון החשמלית ששמה תשוקה, גברברי השכונה מקבלים את פניה באופן חמים למדי – כלומר, מדי. המציאות הישראלית של ימינו מהדהדת מתוך הסצנה הזאת ומיד נזכרים באותם סרטונים שבחורות שעוברות הטרדות מיניות ברחובות מעלות לרשת. זו לא ההקבלה העצובה היחידה שתוכלו למצוא בהמשך העלילה שנכתבה לפני 70 שנה כמעט. בנוסף, רונן מזמין אותנו לתוך עולם הדמיון הפורה של בלאנש ואנו זוכים למבט מבפנים למוחה של ציפור אבודה, אישה על סף התמוטטות עצבים. פנטזיות האימה של בלאנש על אהובה המת מוציאות החוצה את מה שכתוב בין שורות המחזה ועוזרות לנו להזדהות עם דמותה הטרופה ולהבין לליבה.

וכאן כבר נכנס לתמונה הביצוע המפואר של יבגניה דודינה לאחד התפקידים הנשיים הראשיים הנחשקים שיש. זה לא סוד שדודינה היא משחקניות התיאטרון הגדולות בארץ, אבל בכל זאת לא קשה ליפול ברשת המלודרמטית והשברירית שטווה ויליאמס לדמות הכי מוכרת שלו. לבלאנש של דודינה יש הרבה יותר מרובד אחד, וכן, יש גם את אותה עוצמה בימתית אדירה שמהפנטת בכל פעם מחדש. דודינה בראה בלאנש שונה ומפתיעה כמו חליפת המכנסיים האלגנטית שהיא לובשת בתחילת ההצגה. היא חזקה וחלשה בו זמנית, היא אנושית ומעוררת חמלה והיא בעצמה חשמלית ושמה תשוקה. אנה דוברוביצקי משכנעת מאוד בתפקיד סטלה החבוטה והכנועה, והבחירה לתת לה ולדודינה לקשקש ביניהן ברוסית מאוד מוסיפה לאותנטיות. עמוס תמם מצליח להיכנס לנעליים המפורסמות של ברנדו דווקא בגלל שהוא לא נופל לקלישאה של מאצ'ו טיפוסי ויוצק לדמות גוונים של רכות. לצד הברבריות הפראית, יש בסטנלי של תמם גם משהו מאוד עדין וזה בהחלט מרענן. פיני קדרון נוגע ללב בתפקיד מיטש המחזר אחרי בלאנש ומיקי פלג-רוטשטיין מרגשת במיוחד בתפקיד יוניס השכנה. הביצוע המצמרר שלה בערבית ל- "Ne me quitte pas" המופתי אחרי השאגות של סטנלי הוא אחד מרגעי השיא של ההצגה.

מעצבת התלבושות עפרה קונפינו הפליאה לתאר את המסע המטלטל שעוברת בלאנש מאותה חליפה לבנה עד השמלה הלבנה של סצנת הסיום עם הרמיזה לכתונת המשוגעים. הבמה הריקה של נטע הקר, עליה צצים רהיטים בהתאם לצורך בתמונות השונות (שולחן הפוקר, אמבטיה, מיטה), עוזרת מאוד לרמונט הכללי שעשה רונן במחזה. הבמה נקייה והטקסט במרכז כשהקאסט הנפלא והמסור של ההצגה משמש תפאורה חיה; הם בועות הסבון באמבטיה של בלאנש והם הבר ממנו היא מוזגת לעצמה לשתות. לרותם קינן, רוי סער, ליאור זוהר, הראל מוראד, דיויד בלינקה, אסף שגב ואיל שכטר אין אמנם יותר מדי טקסט אבל גם הם חלק בלתי נפרד מהסיבה שההצגה מוצלחת כל כך. שיתוף פעולה מרשים ביותר של שני התיאטרונים הגדולים בארץ, שעושה חסד רב עם אחד המחזות הגדולים שנכתבו אי פעם.