עלובי החיים: לא רק מחזמר השנה – מחזמר העשור

רוב האנשים שאני מכיר פחות מתחברים לתיאטרון. למעשה, רובם יסרבו בתוקף להתלוות אליי להצגה אפילו אם אשלם להם. אלא אם מדובר במחזמר חדש, אז פתאום נרשמת התעניינות. אם בעבר מחזות זמר נתפסו בארץ כבידור זול ודקדנטי ולא הרבה מעבר מזה, נדמה שבעשור האחרון מנהלים אמנותיים הבינו שהקהל צמא להם, ולכן התחילו להשקיע בהם וכך נוצרה לה פריחה מחודשת של הז'אנר. "כנר על הגג", "קזבלן", "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", "גבירתי הנאווה", "דבר מצחיק קרה", "בילי שוורץ", "שיער", "אוויטה", "סיפור הפרברים" – הרשימה ארוכה והיא כוללת לא מעט הפקות מושקעות שחלקן אמנם הרשימו אותי מאוד, אך עם זאת ההשוואה לברודווי ולווסט אנד תמיד הרגישה לי קצת מביכה ופרובינציאלית. אחרי צפייה בהפקה המחודשת של תיאטרון הבימה ל"עלובי החיים", אפשר להכריז סוף סוף בראש מורם ובגאון: ברודווי זה כאן!

יש הצגות של שעה וחצי שמרגישות כמו נצח, אך כאן, למרות שהמסע אורך שלוש שעות, הוא כל כך אינטנסיבי שהזמן חולף בלי ששמים לב בכלל, ורק בסופו מבינים את עוצמת החוויה. קפטן ארג חליפת קוטור מוקפדת מאוד, בה כל חוט וכל כפתור מהודק במקומו – מהאסתטיקה הבימתית המרהיבה ועד הקצב המסחרר של החלפות התפאורה והתלבושות – אין מדויק מהשעון הפנימי של "עלובי החיים". מסוג ההצגות שמשאירות אולם שלם מרותק למושב מרגע שעולה אור ראשון על הבמה ועד אקורד הסיום. ברגעים רבים היא גם גורמת לקהל לשמוט את הלסת בתדהמה ולפעמים סתם בהשתאות.

לא לשווא "עלובי החיים" נמצא בחמישייה הפותחת של מחזות הזמר המוערכים ביותר שנכתבו בכל הזמנים. הסאגה המרתקת המבוססת על הרומן של ויקטור הוגו משנת 1862 אמנם מתרחשת בצרפת של המאה ה-19, אך הרלוונטיות שלה לא פגה עם השנים. גם התרגום של אהוד מנור עדיין נשמע צעיר ורענן. במרכז העלילה ניצב הגיבור המיוסר ז'אן ולז'אן, וסיפורו הוא אחד הסיפורים האנושיים ביותר שנכתבו אי פעם אבל גם האלוהיים ביותר בו זמנית. זה סיפור על טבע האדם, על חמלה ועל חזרה בתשובה, על אידיאליזם ועל צדק, על אהבה ועל ניסים, אבל יותר מהכול זה סיפור על גורל. "עלובי החיים" ממחיש עד כמה גורלו של כל אדם קשור בגורלו של השני. אם ז'אן ולז'אן לא היה גונב את כיכר הלחם כדי להציל את אחותו, הוא לא היה נשלח למאסר, אך אז הוא לא היה הופך בסוף לראש עיר וכנראה גם לא היה מציל את חייה של קוזט. דלתות מסתובבות בגרסת המהפכה הצרפתית.

מחפשים לאן לצאת השבוע? לחצו כאן לרשימת ההופעות המומלצות ברחבי הארץ

אבל יותר מכולם זו מירי מסיקה שקורעת את הלב בתפקיד שנועד לגנוב את ההצגה. לא קל להתחרות בביצוע המופתי של אן האת'וויי בגרסה הקולנועית, שאף זיכה אותה בכל פרס אפשרי כולל האוסקר. את אותה חוויה מטלטלת שהאת'וואיי העבירה באקסטרים קלוז-אפ, מסיקה מצליחה להעביר בלונג שוט. בקול הפעמונים המרטיט שלה היא גורמת גם לשורה האחרונה ביציע לראות את הדמעה הקטנה שנוזלת על לחייה. כבר ב"יוסף וכתונת הפסים המשגעת" היה ברור שהגברת נולדה לככב במחזות זמר, אבל מידת הרגישות והדיוק שהיא מפגינה בתור פנטין גורמות להבין שמסיקה היא יותר מ"שחקנית מחזות הזמר", היא שחקנית במלוא מובן המילה. מסיקה מתמסרת באופן טוטאלי ונותנת את הנשמה לתפקיד הקצר, שמהדהד לאורך כל ההצגה וגם הרבה אחרי שהמסך יורד, והביצוע שלה הוא חלק נכבד מהסיבה שההצגה הזאת כל כך מוצלחת.