הגבול בין הצגה טובה מאוד להצגה מצוינת הוא די מטושטש. על אף שמאוד נהניתי בהצגת הבכורה של "הנפש הטובה מסצ'ואן", טעם לוואי של החמצה ליווה אותי בצאתי מאולם תיאטרון גשר היפואי. יבגני אריה הוא ללא עוררין אחד מבמאי התיאטרון הגדולים ביותר שידעה ארצנו, ובכל הפקה מחדש הוא תמיד מצליח לברוא תמונות בימתיות מהפנטות ונדירות. מגע הזהב של אריה כבר הולך לפניו. רק מתבקש שהחיבור שלו עם העולם הקברטי והקרקסי של ברטולט ברכט יניב פרי מיוחד במינו ומטריף חושים, וזהו בהחלט אחד החזיונות היותר פרועים ועוצרי הנשימה שיצא לי להיתקל בהם לאחרונה בתיאטרון הישראלי. הבעיה היא שהשואו עצמו הוא כל כך מלהיב ומרהיב עד שהדרמה האנושית העדינה נדחקת לפינה. העיניים והאוזניים מפונקות היטב, אבל מה עם הלב?
המחזה האלגורי והאלמותי של ברכט חוקר את נבכי נפש האדם בניסיון להבין איך זה שרשע וטוב ולו וצדיק ורע לו. האמירות החברתיות הבועטות של הקלאסיקה המודרנית הן על-זמניות וכך גם הביקורת החריפה שברכט מותח עלינו ועל נפשנו. עלילת המחזה ממוקמת בעיר סינית בשם סצ'ואן, בה מתגוררת זונה צעירה וטובת לב בשם שן-טה. ערב אחד מופיעים בסצ'ואן שלושה אלים שמחפשים נואשות נפש טובה אחת שתוכל להצדיק את קיום העולם כולו. צדיק אחד בסדום, אם תרצו. שן-טה היא היחידה מבין תושבי סצ'ואן שמוכנה להלין אותם בביתה, והאלים מעניקים לה בתמורה חנות טבק קטנה. מרגע שזכתה בנכס, מכריה העניים המרודים ושאר עלובי חיים מתחילים לנצל את טוב ליבה ונדיבותה. כדי להגן על עצמה מפני העושקים למיניהם, שן-טה נאלצת להמציא אלטר אגו אסרטיבי בדמות גבר; היא עוטה על עצמה חליפה, מציירת שפם ומציגה עצמה בתור בן דודה שוי-טה, שמגן על האינטרסים שלה בקנאות. כשהיא מתאהבת בטייס מובטל בשם יאנג-סון, העניינים ממש מתחילים להסתבך.
גם הופעות מרשימות במיוחד של אלון פרידמן בדמות מוכר המים ויחזקאל לזרוב כאהובה הטייס של שן-טה, לא ממש תורמות לחוויה הרגשית. פרידמן בתפקיד תזזיתי וסוחף שורף את הבמה בכישרונו הרב ולזרוב מפתיע בקולו העוצמתי בשני שירים שהוא מזמר לתפארת. בנוסף, לזרוב אחראי לכוריאוגרפיה המוצלחת של ההצגה וניכר כי הוא המיומן מכולם בתנועתו המרתקת. מתוך הקאסט מרובה המשתתפים בלטו אלכסנדר סנדרוביץ' הנהדר תמיד בתפקיד הספר, ונועה קולר וקארין סרויה בתפקידים כפולים – כטפילות של שן-טה וכשתי זונות במראה שקורץ לתאומות מלול של "היפה והחנון". הנאמברים שהן מזמרות בסינית ושיר האהבה הפסיכודלי לברכט הם בין הרגעים המכשפים ביותר של ההצגה.
