מחזה של שייקספיר הוא קצת כמו תצוגת אופנה מוגזמת – נכון, אף אחד לא באמת מדבר כך בדיוק כמו שאף אחד לא מתלבש כך, אבל עדיין עם ההפקה הנכונה זו יכולה להיות חוויה מרהיבה ומעוררת התפעלות. כמה חבל שזה לא מה שקורה בהפקה החדשה של תיאטרון גשר לטרגדיה הקלאסית "אותלו". מהתרגום המצוין של דורי פרנס הושלכו החוצה כמה מונולוגים ונוספו לו כמה טקסטים חדשים (סונטה מספר 66 וקטע מתהילים), מה שאולי יכול להפריע לאלו שקנאים לשייקספיר שלהם, אבל הקהל הרחב כמובן לא יבחין בהבדל. הבעיה המהותית של ההפקה היא שהבמאית לנה קריינדלין רצתה לתת לאדון שייקספיר את כל הכבוד והציבה את הטקסט האלמותי שלו במרכז הבמה החשופה. קריינדלין כנראה הניחה שהמחזה מספיק חזק בפני עצמו, אך בפועל ההיפך הגמור קרה. המחזה נחשף במערומיו וכך התגלה ששייקספיר נטורל פחות עובד בישראל של 2015. ההפקה הרגישה כמו הצגה אחת גדולה, ולא הייתה כל אשליה שמשהו מהמתרחש על הבמה באמת קורה כאן ועכשיו, נהפוך הוא, המלאכותיות צרחה מכל עבר ואפילו המשחק של כל השחקנים הראשיים היה בעייתי מרוב הפאתוס המוגזם.
הסיפור של אותלו, איש הצבא הוונציאני השחור שנשא לאישה את דסדמונה הלבנה, עוסק בגזענות ובקנאה מהסוג שיכולה להטריף בן אדם. לכאורה חומרים רלוונטיים שכל אחד יכול להזדהות איתם. אותלו עוזב את ונציה כדי לפקד על קרב בקפריסין ודסדמונה מצטרפת אליו. השליש הבוגדני שלו, יאגו, משכנע את אותלו שדסדמונה בוגדת בו עם סגנו הנאמן, קאסיו. הקנאה שמוציאה את אותלו מדעתו (זהירות: ספויילרים בדרך) גורמת לו לרצוח את דסדמונה. כשאשתו של יאגו מספרת לאותלו את האמת, יאגו רוצח אותה ואותלו מתאבד. לימים יאגו הפך לשם נרדף לעוזר בוגדני ואותלו עצמו משמש כשם נרדף למפלצת הקנאה הירוקה.
הדבר הכי מפעים שקורה על הבמה בעיבוד המחודש של "אותלו" היא יריעת הבד הגדולה שמשתלשלת בחבלים מהתקרה. מיכאל קרמנקו תמיד מפליא לעצב תפאורות מרשימות ויוצאות דופן אבל הפעם הוא ממש התעלה על עצמו. כשהבד הלבן הזה הפך לספינת מפרשים בים סוער עצרתי נשימתי. הבד משמש גם כמחנה צבאי, חדר שינה ועוד לוקיישנים יפים להפליא שמשתנים מול עינינו בתוך הבמה החשופה עם קונסטרוקציות הגשרים והמדרגות שעליה. תוך כדי השחקנים ניסו בכל כוחם לגרום לטקסט השייקספירי הקשה לעבוד אבל הפוקוס נגנב מהם על ידי חתיכת בד לבנה שרק חיכינו שתזוז שוב. היא הפכה למרכז העניין האמיתי, וכשהתפאורה גונבת את ההצגה מהשחקנים אין ספק שיש לנו בעיה, יוסטון.
מיקי לאון הוא שחקן מחונן, יש לו נוכחות בימתית מאוד עוצמתית והוא גם מצליח לעורר הזדהות וחמלה לרגעים. עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שמרגישים שעומד על הבמה שחקן שעושה כאילו ולו רק בגלל הצבע המלאכותי המרוח על פניו ועל גופו. גם סשה דמידוב, שחקן נהדר לא פחות, לא באמת משכנע בדמות יאגו ובעיקר לא מובן מה מניע אותו. הקנאה שלו באותלו והכעס על כך שקידם את קאסיו לסגנו ולא אותו לא מוסברים לקהל, ולכן מלכתחילה לא ברור מה גורם לו להוליך את אותלו שולל ולהרוס את חייו, ודמותו נשארת לא פתורה ודי חלולה. הקריצות שלו לקהל גורמות לו להיראות כמו דמות המספר במחזות זמר ואין בהן טיפת חן. בנוסף, המבטא הכבד (שהפך כבד יותר עם השנים משום מה) של דמידוב לא עוזר לטקסט המסובך והמפולפל של שייקספיר להישמע ברור יותר, ומצאתי את עצמי מתעכב יותר מדי על התרגום שמוקרן על המסך מעל הבמה. בר שדה אמנם עושה כמיטב יכולתה, אבל מראש הליהוק שלה קצת בעייתי. היא נערית מדי ולא באמת מצליחה להיכנס לנעלי האישה החושנית שגרמה לאותלו לאבד את זה לגמרי. לא נרשמו להבות של תשוקה בין השניים, בקושי ניצוצות של מתח מיני. גם דמותה של ליליאן רות כאמיליה, אשתו של יאגו, נשארת אניגמה לא פתורה לקהל. רות רסיוק בתפקיד זונת הצמרת מצליחה לספק גם עניין רב וגם שפע של צבע וחן בכל רגע שלה על הבמה. הבחירה להפוך אותה לקברט מהלך תלושה ולא מנומקת אבל לפחות מהנה.
התאורה של איגור קפוסטין והתלבושות של סטפניה גראורוגקייטה עוצבו בכישרון רב, וכמו התפאורה גם הם מאוד עזרו ל"אותלו" באריזתו החדשה להיראות מעולה. הסאונד של מיכאל וייסברוד היה מדויק ודומיננטי, בעיקר בסצנת הסערה, וגם עבודת התנועה של יחזקאל לזרוב עם השחקנים מאוד נוכחת וראויה לשבח. בשורה התחתונה, "אותלו" אולי נראית מצוין אבל היא לא נשמעת טוב. זה לא פייר להפיל על אנשים קלאסיקות שייקספיריות בלי הכוונה נכונה ולצפות מהם להבין אותן ולהתרגש מהן. כדי לגרום לקהל ליהנות מרכיבה על שייקספיר צריך להרכיב לו גלגלי עזר ובטח לא להקשות עליו בדרכים עקלקלות.