עוד מעט נציין שלושה עשורים לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. לא רק שמדינת ישראל לא התאוששה מאותו רצח, ספק אם היא אי פעם ניסתה לעבד אותו. פוליטית, אפשר להבין למי היו האינטרסים לקבור גם את "רצח רבין", אבל תרבותית הרבה פחות. אם להבדיל, הקולנוע ועולם התרבות האמריקאי מתפוצץ מיצירות שעוסקות ברצח קנדי, כולל יצירות קונספירטיביות ברוחו של אוליבר סטון, רצח רבין לא מאוד נוכח בזירה התרבותית בישראל.
פה ושם היו הבלחות, בדרך כלל באזור התאריכים העגולים: ב-2005 למשל עלתה ההצגה "מי שחלם" שפנתה אל האתוס, ב-2015 עלתה ההצגה "עשר דקות מהבית" של מאיה ערד, שחזרה אל חטיפת נחשון וקסמן ואל קווי האישית של רבין, כמו גם הסרט "רבין, היום האחרון" של עמוס גיתאי. וישנה גם הדוגמה הטרייה ביותר, דווקא לא במועד עגול, הסרט "ימים נוראים" של ירון זילברמן, שלקח את נקודת מבטו של הרוצח יגאל עמיר וגם זכה בפרס אופיר לסרט הטוב ביותר. יש לבטח דוגמאות נוספות, אבל לא כאלה שמצטברות למסה קריטית, ודאי לא בתחום העלילתי, כאשר מדובר בטראומה לאומית ודורית, כזו של דור שהיה מזוין וכעת הוא דור מקוטב באופן שהפך בלתי ניתן לגישור בתוך החברה הישראלית.
האם זה הולך להשתנות? יכול להיות, והנה כמה שנים אחרי "ימים נוראים" מגיעה אל הבמה "מיקי מציל" של המחזאי ירון אדלשטיין וקבוצת הצעירים של תיאטרון הקאמרי. אדלשטיין, שזה שיתוף הפעולה השני שלו עם הקבוצה בראשות הבמאי עמית אפטה (אחרי "רינגו" שזכה להצלחה) לוקח השראה מלא אחר מאשר סטיבן קינג ושולח את הגיבור שלו במסע בזמן על מנת למנוע את רצח המנהיג ולשנות את פני ההיסטוריה. אבל אם קינג, שספרו "22/11/63" (הוצאת מודן) גם עובד למיני-סדרה לא רעה בכיכובו של ג'יימס פרנקו ובהפקתו של ג'יי ג'יי אברהמס, לקח את העניינים מאוד ברצינות כדרכו בקודש, "מיקי מציל" של אדלשטיין לא ממש החליטה מה היא רוצה להיות כשהיא תהיה גדולה - והתוצאה מתפזרת ולא אחידה.
ברגעים הטובים שלה, "מיקי מציל" יודעת לספק כמה מהרגעים הנוקבים ביותר של תיאטרון פוליטי שנראו בישראל בשנים האחרונות. רגעים שיודעים גם להתכתב עם אותו מערכון מונומנטלי של "החמישייה הקאמרית" בביצועו של רמי הויברגר. זה כשלעצמו מצדיק ביקור בתיאטרון, ובלי להיכנס לספוילרים מיותרים, גם הטקסט של רבין - בהופעה אדירה של יצחק חזקיה הוותיק - על המדרגות בכיכר (תפאורה: ארנה ברנט שמעוני) הוא מופת של אקטואליות לאחר השבר של 7 באוקטובר.
לעומת זאת, ברגעים הפחות טובים של ההצגה, ההומור ילדותי, מתאמץ מדי ולא מתאים למעמד, וגם עיצוב הדמויות לוקה בחסר, במיוחד בכל הנוגע לדמויות הנשיות שנקלעות בקלות רבה לסטריאוטיפים סקסיסטיים ברוח "אסקימו לימון", כולל השותפה שעושה סקס בקולי קולות - וחוזר חלילה.
"מיקי מציל" היא הצגה אוטופית, אם לנקוט על דרך השלילה מז'אנר הדיסטופיה שמאוד פופולרי בשנים האחרונות. במילים אחרות, היא באה לתקן ולא להרוס. קצת כמו סרט הנקמה המושלם של קוונטין טרנטינו, "ממזרים חסרי כבוד", היא מנסה לעשות סדר בכאוס ומה יותר טוב מאשר מכונת זמן שתעזור לשפיות לחזור אחורה אל הרגע שדפק למדינה את הצורה.
הגיבור כאן הוא מיקי, איש שב"כ בגילומו של אוריה יבלונובסקי, שמתנדב לחזור ל-1995, להציל את רבין ועל הדרך גם את השב"כ מהמחדל הכי גדול בתולדותיו (עד 7 באוקטובר). מיקי הוא בחור רציני, אז בשביל להקליל את האווירה נשלח איתו בטעות במכונת הזמן סוכן נוסף, גולי (דולב אוחנה), שבכלל רוצה להיות זמר ומגלה שבשנות התשעים יש לו פוטנציאל להצליח עם רפרטואר השירים שהוא מביא מהעתיד. גולי גם מגלה שדירה בתל אביב עולה רק 400 אלף שקל, וזה כשלעצמו מהווה נימוק משכנע שלא לחזור ל-2024.
בפינג פונג הזה שבין ישראל המשובשת והקודרת של הקהל באולם ובין זאת של שנות התשעים שעל הבמה, שהייתה קצת יותר נאיבית, זולה וגם אופטימית עד לרצח, יש לא מעט רגעים נוסטלגיים להתרפק עליהם. אלא שלסוכן מיקי יש עוד משימה מעיקה שהוא לקח על עצמו מלבד להציל את רבין והיא הצלת הנישואים של ההורים שלו בגילומם של תם גל ורוני נתנאל, כאשר כל מה שיכול להשתבש גם ישתבש.
אז מה השורה התחתונה? מצד אחד, אני מת לפרגן ל"מיקי מציל" מכל הלב. גם על העיסוק בטראומה הטעונה וגם על כמה תמונות שיודעות לחדור. מצד שני, היא בורחת יותר מדי פעמים אל המרחב האידיוטי, אולי מחשש שלא להיתפס רצינית מדי או שמאלנית מדי, ואז גם לאבד את הקהל. האם זה מושלם? לא. אבל זו הצגה ראויה של קבוצה צעירה שממשיכה להתפתח ושל מחזאי שיש לו מה לומר. ואם ההצגה הזאת תשחרר משהו בדור היוצרים הצעירים בכל הנוגע לעיסוק ברבין וברצח, שלא רק דרך הפילטר של ימי הזיכרון והשיוך הפוליטי, אז בכלל דיינו.
"מיקי מציל" מאת ירון אדלשטיין, בימוי: עמית אפטה, תיאטרון הקאמרי. המועדים הקרובים בת"א: 2-4/5