יחזקאל לזרוב מסתמן כאחד מיוצרי התיאטרון הכי מסקרנים בארץ. אחרי "נופל מחוץ לזמן", ההצגה המרתקת והקשה לעיכול שביים ועיבד על פי ספרו של דויד גרוסמן בשנה שעברה, לזרוב הציב לעצמו משימה מאתגרת חדשה כשצלל לנבכי כתביו של לואיס קרול. בהפקה החדשה של תיאטרון גשר "אליס", הוא מנסה לפצח את המסתורין שאופף את הסיפור האמיתי מאחורי אחת הדמויות הספרותיות המוכרות והאהובות בכל הזמנים, אותה אליס של ארץ הפלאות (עליזה אם תתעקשו). המחזאי ודרמטורג הבית של תיאטרון גשר בשנים האחרונות, רועי חן, חיבר מעין ביוגרפיה ספק דמיונית ספק מציאותית של אותה אליס בהשראת ספריו של קרול ומכתבים שכתב לילדה אליס לידל (ולעוד כמאה "ידידות קטנות" אחרות), אותה בין השאר צילם בעירום. מחקרים רבים ניסו לנתח את מערכת היחסים הלא שגרתית בין הסופר המבוגר לילדה הקטנה, וחלק נכבד מהם אף האשימו את קרול בפדופיליה. לזרוב וחן ארגו את הדמיון והמציאות ליריעה אחת מיוחדת במינה, שנוקטת עמדה סובייקטיבית ופרשנות שמציגה באופן מעורר חלחלה את הקלות הבלתי נסבלת של הטרדה מינית.
ההצגה משלבת דמויות ומוטיבים רבים מתוך הרפתקאותיה השונות של "אליס בארץ הפלאות" וספר ההמשך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם", ומשחילה ביניהם גם את דמותו של לואיס קרול עצמו בתור ידידה המבוגר של אליס שהופך לפרש הלבן. היא נפתחת במפגש המדאיג בין אליס הילדה ואותו ידיד מבוגר וכריזמטי. הוא עומד על הראש ומנסה לשכנע אותה שהיא זו שעומדת הפוך. כשהוא הופך אותה ומעמיד אותה על ראשה, השמלה הכחולה שלה מחליקה מטה, תחתוניה הזעירים נחשפים ובבת אחת התמונה התמימה מתנפצת והופכת לחיזיון מחריד. מסתבר שפדופיליה מרומזת מצמררת הרבה יותר.
בהמשך אנו מכירים את הוריה חדלי האישים של אליס, בעוד שהידיד המבוגר של בתם מצלם אותה בעירום. טווידל־די וטווידל־דם "עוזרים" לאליס הנערה שסוחבת איתה את צלקות הילדות, ומערפלים אותה באמצעות נפלאות הנרקוטיקה. המפטי־דמפטי הופך לבעלה של אליס האישה המתבגרת, שעדיין לא יכולה לסרב למסיבת תה ספונטנית, רק שבגרסה הזו הכובען המטורף אונס אותה, מה שיוצר את אחת התמונות המבעיתות של ההצגה. "אליס" מעבירה את הצופה חוויה שאי אפשר להישאר אדיש אליה, קצת כמו טריפ LSD שהשתבש. היא לא מכינה את הקהל מראש וגם לא מדריכה אותו תוך כדי. אפילו המסר לא מוסבר באופן רציונאלי אלא מחלחל דרך החוויה הרגשית המטלטלת והעוצמתית שמסע ההתבגרות של אליס מעביר אותנו.
לזרוב, שאחראי הפעם גם על עיצוב הבמה, מכניס את הקהל לתוך עולמה כשהוא תוחם אותנו בתוך חומה מלבנית שיוצאת מהבמה ומקיפה סביב כתלי האולם, עליה גם מוקרנים קטעי וידאו ארט שונים. הבמה העוטפת סוגרת עלינו ומחזקת את תחושת ההזדהות עם הטריפ הכפוי שעוברת אליס כל חייה. כמו בעולם האמיתי שכולו במה ללא "מאחורי הקלעים", השחקנים יושבים בשורה הראשונה והם עולים ויורדים מן הבמה בחזרה לכיסאות לסירוגין, מזכירים לנו שהם חלק מאתנו ומטשטשים עוד את הגבול בין המציאות לאשליה. התמונה של אליס המתנפחת מאחורי החומה היא בין המקוריות והחזקות שנראו על הבמה בארץ בשנים האחרונות. גם כל תמונות הרכבת מענגות ומסחררות, ובהן בעיקר מורגשת טביעת האצבע המפורסמת של לזרוב הכוראוגרף, אשף התנועה. הביצוע הפיזי של כל אחד ואחד מצוות השחקנים מדויק באופן מושלם, וריקוד הסיום המזכך עדיין מהדהד בתוכי ימים אחרי שצפיתי בהצגה.
את אליס הילדה מגלמת ברגישות בר שדה והיא מתבלת אותה במיניות מתגרה מודעת-לא מודעת. נטע שפיגלמן האדירה באחד הביצועים המרשימים והמרגשים שלה על הבמה מגלמת את אליס הנערה האבודה והמצולקת. אפרת בן צור הנפלאה היא אליס המבוגרת, הרדופה, והיא מצליחה לעורר בנו חמלה רבה ומדהימה שוב עם הנוכחות הבימתית המהפנטת שלה. את דמותו של הידיד המבוגר מגלם דורון תבורי, שמוכיח פעם נוספת למה הוא אחד השחקנים הכי טובים בארץ, כשהוא צובע את דמות הפדופיל בצבעים אנושיים ומערערים במיוחד. גם אלכסנדר סנדרוביץ׳ פנטסטי כתמיד בתפקיד המפטי-דמפטי המתוק; פאולו א. מאורה מטיל אימה בתור הכובען המטורף האנס; אלון פרידמן כובש כהרגלו כחתול הצ׳שייר; ליליאן רות ובוריס אחנוב מספקים אתנחתות קומיות משובחות בתפקיד הוריה של אליס וכך גם אלדד פריבס ואורי יניב כטווידל-די וטווידל דם, יובל ינאי כארנביב ושיר שנער כנמנמן. הקאסט המשובח והמסור של ההצגה הוא חלק מהותי מהכוח של כל ההתרחשות הבימתית.
התאורה המינימליסטית והמבריקה שעיצב נדב ברנע מחוללת קסמים במשחקי אור וצל. גם בעיצוב התלבושות המפתיע של אלין לזרוב המינימליזם שולט. ארץ הפלאות מעולם לא נראתה אפרורית וקודרת יותר. דווקא בגלל שאין תחפושות, התלבושות המסומנות והבמה הריקה רק מעצימים את תחושת הפיכחון מאגדת הילדים התמימה ועוזרת לארץ הפלאות להרגיש כמו חלום הבלהות שהיא באמת. גם המוזיקה השמימית והמכושפת של אפרת בן צור שמפזמת בקולה הגבוה והמרגש עד דמעות, מאוד תורמת לאווירה הקריפית ונעה בין שיר ערש ילדותי למוזיקת רקע של סרט אימה בניחוח נעימת הנושא של "תינוקה של רוזמרי".
זהו אירוע תיאטרוני עשיר ויוצא דופן, מהסוג שלא ירפה וימשיך להעסיק אתכם הרבה אחרי שההצגה נגמרת. יש מעט מאוד הצגות שגורמות לרצות לראות אותן שוב, "אליס" היא בהחלט אחת מהן. מעבר להיותה הצגה מצוינת ומרשימה, זוהי הצגה חשובה ביותר – לא כי היא שופכת אור חדש על הסיפור, את זה עשו כבר פעמים רבות בעבר, אלא בזכות הדרך הפיוטיות הנדירה שהיא עושה את זה. דמותה של אליס הקטנה חיה בליבנו מאז שהיינו ילדים, זו ילדותנו השנייה איתה.