לתיאטרון הסמטה הקטנטן נדחקים כמה עשרות צופים, כדי לראות את המחזמר "הפונדק". הם חיכו לזה, כי הוא עולה לעתים רחוקות, פעמיים בחודש לכל היותר. חלק מהם כבר רואים את ההצגה בפעם השנייה בחייהם, כמה מהם אפילו יותר, אבל הם חוזרים. לא, זה לא קאלט בסדר גודל של "מייקל" למשל, שרצה מאות פעמים באולם גדול יחסית והקהל ממשיך להגיע בהמוניו, אבל זו כן מיני-תופעה. לא קאלט, אבל קאלטונצ'יק. ועדיין, בארץ צמאה כל כך להצגות מוזיקליות חדשות ומעניינות (אלוהים, שוב מעלים את "שיער"?), זה לא מעט.
"הפונדק" הוא מחזמר ישראלי שיצרו כמה בוגרי "רימון", והוא מספר את סיפורו של, ובכן, פונדק, שכל אורחיו נתונים תחת קללה שמאלצת אותם לומר תמיד את האמת. אל הפונדק הזה תועה בתחילת ההצגה צעיר תל אביבי בשם שון, ומתוודע במהלך הלילה לסיפוריהם של הסובבים, ועל הדרך גם למקור הקללה המסתורית שרובצת על הפונדק. כל זה באמצעות שירה וריקודים כמובן, כשתזמורת חיה מנגנת במרץ על הבמה האחורית.
השירים הם החלק החזק של ההצגה. הם כתובים מצחיק, מולחנים היטב ועם כוריאגרפיה יצירתית ופרועה. זו גם הבעיה הגדולה ביותר של "הפונדק" - כל שיר הוא כמו מערכון קצר, מושלם כשלעצמו, אבל בלי שום קשר לשירים האחרים. התחושה היא של אוסף קטעים תלושים שמישהו ניסה לתפור יחד ללא הצלחה. בכלל, הסיפור המרכזי של "הפונדק" לא מחזיק בפני עצמו: לכאורה, סיפור על קללה שמאלצת את כולם לומר אך ורק את האמת אמור לייצר אמירה מעניינת על החברה הצבועה שבה אנו חיים, על כנות וזיוף במערכות יחסים, על רמייה עצמית על תרבות הפוליטיקלי קורקט וה-woke הכל כך אופנתיים כיום. שום דבר מזה לא קורה על הבמה. כמה בדיחות של "אתה שמן", "אתה הומו", וזהו פחות או יותר. גם כשהקללה נשברת בסוף ההצגה, לא מתגלה לנו שום דבר על משמעות השקר בחייהם של הדמויות, או שלנו. בכלל, הסוף מרגיש תלוש לחלוטין, כאילו שרבטו אותו מאחורי הקלעים ברגע האחרון.
עוד בעיה מרכזית של "הפונדק" היא המצחיקוליות. חלק מהבדיחות הן מצחיקות, וחלק הן "מצחיקוליות", כלומר מנסות להיות מצחיקות אבל נשמעות יותר כמו בדיחות גיחי של דוד שלכם. בדיחה על זה שערבי מזיין כבשה, למשל. או שלמישהו חרמן יש בולבול קטן. בדיחות של פעם, כמו שהמושג "פונדק" הוא מפעם (למה לא פשוט בר? מה זה פה, "עלובי החיים"?). אם עושים הצגה קומית ב-2022, תקופה שמתפקעת מאבסורדים עכשוויים ואקטואליים, לא כדאי שהיא תשקף את השפה ואת ההומור של 2022? אתם אנשים צעירים, לא חנה לסלאו. תגלשו קצת באינטרנט.
ועדיין, מדובר בערב מוצלח. יש גם בדיחות טובות - כאמור, בעיקר בשירים המאוד מצחיקים - והמון רעיונות יצירתיים בבימוי, כמו תיאטרון בובות ותיאטרון גרביים שמופיעים פתאום בפלאשבק, או מחול פנסים מאולתר בזמן שיר מרגש. למרות הבוסריות, ניכר שיוצרי ההצגה - רום ברדוגו, דניאל ויסמן ויותם קושניר - בוערים מכישרון ופוטנציאל, וברגע שהם ייפטרו מכמה מניירות של תחילת הדרך הם יכולים לתרום הרבה לעולם התיאטרון הישראלי. המוזיקה החיה על הבמה מרגשת, השחקנים מצוינים, ויכולות השירה של השחקנית עומר הלל מרשימות במיוחד. ובעיקר - אין רגע אחד משעמם. באנו לבדר, ובראבק.
כשסיפרו לי ש"הפונדק" התחיל בעצם כתרגיל של היוצרים בקורס מחזות זמר ב"רימון", הכול פתאום התבהר לי: הרמה הגבוהה של הביצוע והחולשה האמנותית של המכלול. אלה בדיוק הפגמים והיתרונות של תרגיל סטודנטיאלי: הרבה רעיונות, הרבה טכניקות, הרבה השראה, ומעט מאוד הצדקה אמנותית או אמירה. אבל כשהתיאטראות הרפרטוארים שלנו דלים כל כך בהשראה וברעיונות, וממחזרים שוב ושוב את אותם שטיקים שמרנים לקהל הקבוע שלהם (אלוהים, עוד פעם "קזבלן"?!), כבר עדיף את השמחה והרעננות של "הפונדק" על כל פגמיו. ולמרות שלא הטילו עליי קללה, תאמינו לי שזו האמת לאמיתה.
ההצגות הבאות:
יום ה', ה-20 באוקטובר, בשעה 20:00
יום ו' ה-21 באוקטובר, בשעה 13:00
מחיר: 81 שקלים חדשים. לרכישת כרטיסים>>>