תהילת העבר של הבמאי בריאן דה פלמה מרחפת מעל שני סרטים לא טובים שמציגים כעת בקולנוע: הראשון הוא "תשוקה" של דה-פלמה עצמו, סרט כה מביך ומרושל שכאשר יצא לפני כמה שבועות למסכים כבר דנו פה בשאלה האם מדובר בפארודיה מכוונת, או שמא מי שהיה אחראי ליצירות בסדר גודל של "פני צלקת" ו"הבלתי משוחדים" פשוט איבד את זה.
השני שסובל מההשוואה לימיו הגדולים של הבמאי הוא "'קארי" שיצא השבוע למסכים, רימייק לסרט האימה של דה-פלמה באותו השם מ-1976, שהתבסס על ספר מצליח מאת סטיבן קינג. קארי היא תיכוניסטית שסובלת מהצקות והתנכלויות אלימות של חברותיה לכיתה, משום שהיא לא מפותחת מינית כמוהן, לא מטופחת ולא מתעניינת בבנים כמותן. כל אלה נגרמים לה על ידי אמה הפסיכוטית, שמשתמשת בדת כדי להזהיר את קארי מפני כל קשר למין, לאחר שאביה עיבר אותה וברח. הסרט נפתח בתקרית מדממת שתוביל בהמשך לסופו המדמם של הסרט: קארי מתרחצת עם חברותיה במלתחות בית הספר, כשהיא מקבלת לראשונה את המחזור החודשי שלה. היות שאמה מעולם לא הכינה אותה לתועבה כזו, קארי מתחילה לצרוח בפחד, לקול צחוקן של חברותיה שמתחילות להשליך לכיוונה טמפונים. התקרית גורמת להשעיה של מנהיגת החבורה מבית הספר ולביטול השתתפותה בנשף הסיום הקרב, מה שרק גורם לה להמשיך ולהתעלל בקארי. במקביל, קארי מגלה שהיא מחזיקה ביכולת על-טבעית להזיז חפצים בכוח המחשבה, שתגיע לשיא רצחני בסצנת נשף הסיום, שמוטב לא לגלות מה מתרחש בה.
מתבקש לעבור סצנה-סצנה ב"קארי" המקורי של דה-פלמה וב"קארי" המחודש של הבמאית קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים") ולעמוד על הדומה והשונה בהם. לכאורה, פירס כמעט ולא שינתה דבר בחומרי המקור: למעשה, מלבד השימוש המתבקש בטלפונים סלולריים במסכת ההשפלות של קארי, קשה היה לזהות אם הסרט מתרחש בשנות ה-70 או ב-2013. אלא שלמרבה הצער, כבר בסצנת הפתיחה קל לראות שפירס אינה דה-פלמה: מי שצפה ב"קארי" המקורי לא ישכח לעולם את העירום המלבב והלא מתנצל בסצנת הפתיחה, שבה התענגה המצלמה על גופן של הנערות המתקלחות, ובראשן סיסי ספייסק, קארי המקורית. אחת ההברקות בסצנה ההיא היתה האופן שבו העירום של ספייסק התחלף במהלכה בפניה המעונות של השחקנית, שגרמו לצופה להתחרט על ההנאה שחש לפני רגע כשהתענג על גופה. 40 שנה מאוחר יותר, כשכל פיטמה מוצאת את דרכה במהרה לאינטרנט, השובבות והתחכום האלה מפנים את מקומם לסצנה מזורזת, חסרת ייחוד - וללא עירום.
קל יהיה גם לבקר את פירס על כך שסצנת הנשף המדממת שחותמת את "קארי", לא זוכה כאן לאותו טיפול משובח שהעניק לה דה-פלמה. נכון, ב"קארי" המקורי היה מדובר במפגן כוח קולנועי של הווירטואוזו דה-פלמה, שקשה להתעלות עליה. ואולם פירס דווקא עומדת באתגר בשלום ומעמידה סצנה רצחנית לא פחות, ומרשימה למדי. חבל רק שברוח הזמן, פירס פונה לשימוש מיותר באפקטים דיגיטליים שמונעים מהאימה להיראות מוחשית ומוסיפים עוד לתחושת המלאכותיות של הסרט.