תהילת העבר של הבמאי בריאן דה פלמה מרחפת מעל שני סרטים לא טובים שמציגים כעת בקולנוע: הראשון הוא "תשוקה" של דה-פלמה עצמו, סרט כה מביך ומרושל שכאשר יצא לפני כמה שבועות למסכים כבר דנו פה בשאלה האם מדובר בפארודיה מכוונת, או שמא מי שהיה אחראי ליצירות בסדר גודל של "פני צלקת" ו"הבלתי משוחדים" פשוט איבד את זה.
השני שסובל מההשוואה לימיו הגדולים של הבמאי הוא "'קארי" שיצא השבוע למסכים, רימייק לסרט האימה של דה-פלמה באותו השם מ-1976, שהתבסס על ספר מצליח מאת סטיבן קינג. קארי היא תיכוניסטית שסובלת מהצקות והתנכלויות אלימות של חברותיה לכיתה, משום שהיא לא מפותחת מינית כמוהן, לא מטופחת ולא מתעניינת בבנים כמותן. כל אלה נגרמים לה על ידי אמה הפסיכוטית, שמשתמשת בדת כדי להזהיר את קארי מפני כל קשר למין, לאחר שאביה עיבר אותה וברח. הסרט נפתח בתקרית מדממת שתוביל בהמשך לסופו המדמם של הסרט: קארי מתרחצת עם חברותיה במלתחות בית הספר, כשהיא מקבלת לראשונה את המחזור החודשי שלה. היות שאמה מעולם לא הכינה אותה לתועבה כזו, קארי מתחילה לצרוח בפחד, לקול צחוקן של חברותיה שמתחילות להשליך לכיוונה טמפונים. התקרית גורמת להשעיה של מנהיגת החבורה מבית הספר ולביטול השתתפותה בנשף הסיום הקרב, מה שרק גורם לה להמשיך ולהתעלל בקארי. במקביל, קארי מגלה שהיא מחזיקה ביכולת על-טבעית להזיז חפצים בכוח המחשבה, שתגיע לשיא רצחני בסצנת נשף הסיום, שמוטב לא לגלות מה מתרחש בה.
מתבקש לעבור סצנה-סצנה ב"קארי" המקורי של דה-פלמה וב"קארי" המחודש של הבמאית קימברלי פירס ("בנים אינם בוכים") ולעמוד על הדומה והשונה בהם. לכאורה, פירס כמעט ולא שינתה דבר בחומרי המקור: למעשה, מלבד השימוש המתבקש בטלפונים סלולריים במסכת ההשפלות של קארי, קשה היה לזהות אם הסרט מתרחש בשנות ה-70 או ב-2013. אלא שלמרבה הצער, כבר בסצנת הפתיחה קל לראות שפירס אינה דה-פלמה: מי שצפה ב"קארי" המקורי לא ישכח לעולם את העירום המלבב והלא מתנצל בסצנת הפתיחה, שבה התענגה המצלמה על גופן של הנערות המתקלחות, ובראשן סיסי ספייסק, קארי המקורית. אחת ההברקות בסצנה ההיא היתה האופן שבו העירום של ספייסק התחלף במהלכה בפניה המעונות של השחקנית, שגרמו לצופה להתחרט על ההנאה שחש לפני רגע כשהתענג על גופה. 40 שנה מאוחר יותר, כשכל פיטמה מוצאת את דרכה במהרה לאינטרנט, השובבות והתחכום האלה מפנים את מקומם לסצנה מזורזת, חסרת ייחוד - וללא עירום.
היעדר העירום נובע כנראה מהליהוק העכשווי לתפקיד קארי - קלואי מורץ בת ה-16, הזכורה לטובה כ"היט-גירל" מ"קיק-אס", שכבר שיחקה לפני שנתיים ברימייק אימה מוצלח בהרבה - החידוש האמריקאי המשובח לסרט הערפדים השוודי "הכניסו את האדם הנכון". ההופעה המרשימה של מורץ היא אחת הסיבות היחידות לצפות ב"קארי" המחודש, וברגעים רבים כישרון המשחק שלה עולה בהרבה על זה של השחקנים המבוגרים המקיפים אותה, ובהם ג'וליאן מור שמגלמת את אמה לפי המדריך "אמא משוגעת לשחקנית המתחילה" בהוצאת גילה אלמגור. מורץ מוכיחה כאן פעם נוספת שהיא לא רק ילדה כוכבת אלא שחקנית רצינית, אלא שהליהוק לתפקיד קארי של שחקנית בעלת פרופיל גבוה גם מכשיל את הסרט - אנחנו יודעים שמורץ יפה בהרבה מה"כיעור" שמיוחס לה בסרט, ואנחנו יכולים גם להניח שהכוכבת הצעירה מעולם לא דרכה בבית ספר רגיל, ובוודאי שלא זכתה להתעללות שכזו. התוצאה היא תחושה מלאכותית שמונעת מחלק הארי של הסרט, שנועד לבנות את המתח עד סצנת הסיום הרצחנית, מלהיות אמין או מעניין - מה גם שפירס ממילא כושלת בתיאור אמין של האינטריגות של בית הספר התיכון, שדה-פלמה כה הצטיין בה.
קל יהיה גם לבקר את פירס על כך שסצנת הנשף המדממת שחותמת את "קארי", לא זוכה כאן לאותו טיפול משובח שהעניק לה דה-פלמה. נכון, ב"קארי" המקורי היה מדובר במפגן כוח קולנועי של הווירטואוזו דה-פלמה, שקשה להתעלות עליה. ואולם פירס דווקא עומדת באתגר בשלום ומעמידה סצנה רצחנית לא פחות, ומרשימה למדי. חבל רק שברוח הזמן, פירס פונה לשימוש מיותר באפקטים דיגיטליים שמונעים מהאימה להיראות מוחשית ומוסיפים עוד לתחושת המלאכותיות של הסרט.
יש לשבח גם את היוצרים שהעזו לגעת בסרט שמסתיים בטבח בבית-הספר, בעידן שבו מדי שני וחמישי תיכוניסטים אמריקאים נקצרים למוות בכיתותיהם. ואולם זו גם הבעיה העיקרית ב"'קארי" המחודש: בממד האלגורי שלו, "קארי" נגע בכמה מהנושאים החזקים ביותר שאפשר למצוא על גיל ההתבגרות - גילוי המיניות, השינויים הגופניים הגרוטסקיים, התעללות וטבח בבית הספר - ואולם סרטה של פירס כאילו מתבונן בגיל הזה מהצד כמבוגר ששכח את נערותו, ולא מצליח לעורר שמץ של הזדהות עם הנפש המעונה ששמה קארי. ב"קארי" של דה-פלמה יכולת להרגיש את האימה של הגיל הזה ולחשוב מה אתה היית עושה אם היו לך כוחות על טבעיים בתיכון. ב"קארי" החדש יש אפקטים ממוחשבים וכוכבת יפה בת 16 שהיא כבר עשירה יותר ממה שאי פעם תהיה.