ביקורת קולנוע | ראלף ההורס

אין תמונה — אז רציתי לדבר איתך בארבע עיניים

קצת קשה להאמין לזה היום, אבל הייתה תקופה שבה כל מה שהספיק כדי לעשות אותנו מאושרים היו כמה אסימונים ומכונת משחקים, שזאטוט הרסני סיים זה עתה לחבוט בה בהתלהבות. הרבה לפני הפלייסטיישן והאנגרי בירדז, גיבורים כמו פליקס, השיפוצניק החנון עם פטיש הזהב, היו הצידוק הכי טוב לבזבוז דמי הכיס, שהרווחנו ביושר אחרי סשן צביטות בלחי מדודה שוש. גם בדיסני נתקפו געגועים לקסם הארקייד וסביבת שמונה הביטים, והחליטו, בעזרת ב"ראלף ההורס", לנסות להחזיר אותה לאופנה בעולם של היי דפינישן.

ממלכת הג'ויסטיק

ראלף (ג'ון סי.ריילי), הז'לוב ההרסני וזורק הלבנים שנועד למנוע מפליקס השיפוצניק (ג'ק מקברייר, "רוק 30") לנצח במשחק, מחליט יום אחד שנמאס לו מחיי הנבל הבודדים וחסרי ההערכה. הוא מחליט לנטוש את המשחק הקלאסי ולצאת לחפש את עצמו במשחקים אחרים, בתקווה לזכות בתהילת הגיבור. בדרך הוא נתקל בפרחחית היפראקטיבית וטובת לב (שרה סילברמן) ולוחמת קשוחה וחדת לשון (ג'יין לינץ') שמנסות לעזור, איך לא, להציל את עולם הארקייד מרשע שמאיים להשמיד אותו.

כמו "סקוט פילגרים נגד העולם" לפניו, גם "ראלף ההורס" מכיל קריצות לימים העליזים של לוגואים מפוקסלים ודמויות שנכנסות בלי שום סיבה מוצדקת בקירות. אם תמתינו בסבלנות עד סוף הכותרות, תגלו גם "גאג בונוס" קטן ושנון שיעלה חיוך על פני כל מי שסיים אי פעם משחק וינטג'. במתחם הקסום הזה של כפתורים מהבהבים ובריונים שמשתלטים על המכונות הכיפיות באמת, מתקיימת סוג של אנלוגיה בין האוחזים בג'ויסטיק לבין גיבורי המשחקים: דחויים במציאות ובעולם הפנטזיה, שמאחדים כוחות לפרק זמן של אסימון, כדי להרגיש סוף סוף איך זה להיות מגניב באמת.

הורג אותם במתיקות

הבמאי, ריץ' מור, מקבל כאן אמנם את הצ'אנס הראשון שלו אי פעם על המסך הגדול, אבל עם רזומה של עשרות פרקים באימפריות כמו "משפחת סימפסון" ו-"פויוצ'רמה", לא מרגישים שום קשיי התאמה. "ראלף ההורס" בונה עולם עצום ועשיר בפרטים, מדוקדק עד הפיקסל האחרון. כמו ב"צעצוע של סיפור", כיף לגלות את מה שמתרחש רגע אחרי כיבוי האורות באולם המשחקים ואת הטיפוסים שמתגוררים בו: בעיקר פנלופי (ובעיקר הקול של שרה סילברמן), שתשאיר אתכם עם הרגשה של מתקפת סוכר.

וכאן, כנראה, גם מתחיל החלק הבעייתי של הסרט, שלא מצליח להשתחרר כמעט בשום שלב מהאופי הילדותי שלו. הבחירה של דיסני לקחת על עצמה את הפרויקט, ולא להעביר אותו לפיקסאר, מורגשת בצורה מאד דומיננטית בערך מאמצע הסרט ומגיעה לשיא בסופו. סוג של אגדה מתוקה מדי, שתקשה על מבוגרים יותר להיסחף איתה. אפשר היה לומר שאין כל רע בזה, אלמלא התירוץ לכל הסרט היה חזרה לימי הוינטג' של פעם, כאלה שהילדים של היום לא באמת יכולים להעריך את הניואנסים הקטנים שבו. בהיעדר הטיפול הבוגר והריאליסטי של פיקסאר, התחושה היא שהסרט (כמו לא מעט פיצ'רים של אנימציה בימינו) מפספס את שני קהלי היעד הפוטנציאליים שלו, ומספק סוג של נוסחת פשרה מהנה, אבל לא כזו שנשארת הרבה אחרי שעוזבים את האולם.

לחלקים הפחות טובים של ראלף אפשר להוסיף גם תחושה של אריכות יתר, בעיקר בחלק האמצעי, שמובילה לתוצאה סופית מעט מאכזבת. אחת שנחמד להתנסות בה אם דמי הכיס החודש היו נדיבים במיוחד, אבל כנראה לא כזו שעליה תרצו לבזבז את האסימון האחרון.