גיירמו דל טורו נסע עד למזרח הרחוק כדי לנסות ולהביא סיפור שיראה לכל יתר סרטי הקיץ איך עושים זאת נכון. למרות רגעים משעשעים ואקשן מהנה, אף אחד מהרעיונות החדשניים לא מצליח להתעלות מעל לרמת הגימיק וטובע בים של שורות דיאלוג מביכות ושאריות של שפמנונים מכוערים במיוחד. עוד סרט שנטחן במכונה ההוליוודית עד שאיבד כל סיכוי להפתיע או לרגש
ראינו סרטים רעים וראינו סרטים טובים הקיץ. אוקי, ראינו בעיקר סרטים רעים. נכון לעכשיו הוליווד מספקת בערך את הקיץ הכי גנרי שאפשר היה לדמיין. הכל נראה אותו דבר, כשהכוח המניע הוא בעיקר המותג שעליו מבוסס הסרט במקום הרצון לספר סיפור חדש ומקורי. מה שנותר הוא סוג של מיש-מש די אפור ומשעמם של פיצוצים נון סטופ והחרבת ערים במה שנראה כמו מרוץ חימוש בלתי פוסק. אף פעם לא שבעים שם באמת בלוס אנג'לס מעוד הרג המוני של חיי אדם כתפאורה היסטרית לסצנות ההיסטריות שלה (כשכל זה הגיע לשיא בסופרמן, אחרי שעה של מכות, שהביאו ככל הנראה למיליון קורבנות נפש).
אני צועק, משמע אני מנהיג
כל ההקדמה הזאת נוצרה כדי להסביר איך למרות הכל, הצלחתי לצאת מאוכזב מ"פסיפיק רים", וזה למרות שמדובר ככל הנראה בסרט הכי זכיר בחודשים החמים שעוברים עלינו. הוא גם משעשע לפרקים ואפילו מהנה, אבל אי אפשר להגיד שהוא מציל את הקיץ באיזושהי צורה. זה נורא במיוחד בהתחשב בעובדה שלפחות מבחינתי, פסיפיק רים היה אמור להיות האחד שיראה לכל יתר סרטי הקיץ איך עושים זאת נכון.
אמרתי לך שאני שונא תחפושות זוגיותהסרט מגולל את סיפורם של צוות תוכנית הייגר (Jager), המפעילים מכונות מלחמה בדמות רובוטים עצומים על מנת להילחם בקייג'ו (Kaiju), מפלצות חייזריות אשר הגיחו מפורטל בבטן האדמה ומאימות להרוס את כדור הארץ. עם השנים הקרב הופך קשה יותר ויותר. המפלצות לומדות מהטעויות והופכות חכמות הרבה יותר, מה שמוביל ליוזמה לסגור את התכנית. רגע לפני שמכבים את האורות על מעוז ההגנה האחרון של האנושות, מחליט מפקד הפרויקט (איש שחור וסמכותי שכל הזמן צועק את מה שיש לו לומר, כי הוא מנהיג!) על מבצע אחרון בהחלט. הוא מגייס טייס לשעבר שאיבד את אחיו על אחת המכונות האלה ומטיל עליו את האחריות לגורל האנושות. לצדו עומדים יפנית חביבה ונטולת סקס אפיל, אב ובן מתנשאים ושני מדענים, שאחד מהם הוא צ'ארלי דיי המעולה מ"פילדפיה זורחת", שמספק את הפאן הקומי בצורה כל כך טובה עד שלפעמים נדמה שכל הסצנות שלו לקוחות מסרט אחר לחלוטין.
דמויות שטוחות בעולם יפה
הציפיות הגבוהות שלי הגיעו מההנחה שלעומת יתר סרטי הקיץ, שנולדו ברובם ביוהרה ההוליוודית לפיה רק מותג יכול לעבוד על המסך בסרט אקשן ענק, פסיפיק רים יהיה חדש ומיוחד. זו טעות. גיירמו דל טורו, במאי שהוכיח פעם אחר פעם שמקוריות ממש לא חסרה לו, חוזר אחרי גלות של שנים על מנת להביא סרט שאין בו כמעט בדל של אותה מקוריות. איך האיש שעיצב את המפלצות המרהיבות מ"המבוך של פאן", סיפק הפעם מפלצות כל כך מכוערות וגנריות? כולן נראות כמו הכלאה בין דינוזאור לשפמנון. גם הרובוטים לא מביאים את הישועה, ומתפקדים בעיקר כמין פאוור ריינג'רס גדולי ממדים. העין הוויזואלית של דל טורו עובדת נהדר ברגעים שבהם דווקא אין קרבות ענק - בתיאור הבסיס של הייגרים בהונג קונג, בסצנות שבהן צ'ארלי דיי מסתובב בעיר. הסרט נראה נהדר לרגעים, עם צבעים וטקסטורות שגורמות לעולם להרגיש כאילו הוא חי ונושם.
שמי ייגר ואני אהיה המלצר שלכם להיותלבו של הסרט היה אמור להיות שיר אהבה לסרטי המפלצות היפניות שדל טורו מעריץ. הוא שואב המון רעיונות מהעולם הזה, ולא רק בשם המפלצות והרובוטים. הרעיון שבו לאדם יש קשר פיזי עם המכונה שלו באצות החידוש הסופר מעניין של "הריחוף" - אותה תקשורת כימית המועברת בין שני האנשים המפעילים את המכונה, קושרת בין הזיכרונות והרגשות של שניהם וגורמת להם להיות אחד. כל אלה רעיונות ששאפו השראה מהז'אנר, אבל הם מרחפים שם מבלי שמישהו יצליח לעשות מהם משהו מעניין יותר. בסוף, אנחנו נשארים עם קרב אימתנים בין מפלצות לרובוטים. הרבה לא יתלוננו על זה, וזה אכן כיף עד שזה נמאס.
פסיפיק רים בונה עולם מדע בדיוני אמין אך לא מעניין, דמויות מסקרנות אך שטוחות, עולם יפה ויזואלית אבל חסר ייחודיות. לרגעים הוא מרתק, לרגעים הוא מביך במיוחד. שורות דיאלוג איומות יקפצו לתוך האוזניים שלכם ויסרבו לאפשר לכם ליהנות. האם מישהו בהוליווד עדיין מנסה לעשות משהו? האם להביא אנשים מוכשרים כבר לא עובד יותר אחרי שהם צריכים לעבור שנים במטחנת הבשר זאת? הרבה שאלות שאינן קשורות לסרט עצמו יישארו כשהכתוביות יעלו. התשובות מדכאות כמעט כמו הסרט שמעלה אותן.
