ביקורת קולנוע | גודזילה

לא קל להיות גדול. ההיגיון האנושי עובד בצורה אכזרית במקרים כאלה. נתתם הופעה בלתי נשכחת? היי, זה בדיוק מה שציפו מכם. פישלתם? אף אחד לא ישכח את זה הרבה זמן. ההיגיון הזה עובד גם לגבי מפלצות על. גודזילה הסתער על העולם ב-1998 (או יותר נכון רגל ענקית הסתערה ואמרו לנו שזה הוא), במה שזה לא יהיה שרולנד אמריך ניסה לביים. מאז הסתתרה לה הלטאה הכי מגניבה שנראתה על מסך גדול במעמקי הים והמתינה עד יעבור זעם. אפילו שמו של הסרט ההוא שונה מאוחר יותר ל"זילה" מתוך תקווה שלא יתקשר למיתולוגיה המקורית. 16 שנים אחרי, הגיע הזמן להוציא את "אל המפלצות" מהמחבוא. איך עושים את זה? חוזרים למקורות כמובן.

אין תמונה — הדירה מעולה, יש רק בעיה קטנה של טרמיטים

החלק הכי מרשים בפרויקט העצום (160 מיליון דולר) של אולפני וורנר הוא הביטחון שנתנו בשני הרוקיז שלקחו אותו על עצמם. גארת' אדוארדס הבריטי ביים רק סרט אחד באורך מלא לפני כן ("מפלצות" העצמאי, שזיכה אותו במועמדות לבאפטא) ומקס בורנשטיין, התסריטאי, כתב את הסרט הראשון והאחרון שלו ב-2003. החזון של השניים החזיר אותם ליפן והוריד מהשולחן את מוטיב ה"גודזילה נגד העולם". בעלילה החדשה מתואר ניסוי גרעיני שמשתבש (עם רמז עבה במיוחד לדליפה בפוקושימה) ומשחרר לעולם יצורים הרסניים המכונים M.U.T.U (ראשי תיבות של "אנחנו לא יודעים מה זה, אבל הוא נורא גדול ויש לו כנפיים"). כל כלי הנשק והאמצעים המתוחכמים של המין האנושי לא יכולים למנוע מהשניים לקבוע פגישת התרבות. התקווה האחרונה היא שהנציג ההרסני ביותר בטבע יתעורר ויחזיר את האיזון לעולם.

את הניתוח של "גודזילה" צריך לחלק לשניים כדי להבין עד כמה הוא יוצא דופן: המעטפת והליבה. המעטפת כוללת את כל המרכיבים שאינם שייכים לסיפור המקורי, או במילים אחרות: בולשיט בגרוש. לכאן אפשר להכניס קלישאות משומשות (הוא חייל קשוח והיא אחות רחמנייה; הוא יוצא להציל את העולם והיא שם כדי לבכות ליד הטלפון), דמויות שלא ממש ברור מה התרומה שלהן לסיפור (סאלי הוקינס על תקן עוזרת פרופסור שתפקידה מסתכם בלהסתובב בעיניים פעורות. בריאן קרנסטון על תקן גימיק תסריטאי שאפשר היה לפתור בקלות בלעדיו, ובעיקר מעליב את יכולות המשחק הפנומנאליות שלו) ופומפוזיות מגוחכת (רחש בים...מבטים מבולבלים ואז..."אני יודע מה זה. אנחנו קוראים לו – *הפסקה דרמטית לתופים פלוס אקסטרים קלוז אפ* – גוג'ירה!"). כן, זה עוד קטע מוזר בסרט. בשום שלב לא ברור מאין הגיע שמו הלועזי של גודזילה.

בכל מקרה אחר זה היה מספיק כדי להאפיל על הסרט כולו, אבל החלקים הטובים של "גודזילה" כל כך טובים עד שהם מנטרלים את כל הרעשים החיצוניים. זה מתחיל בעריכה הנהדרת של הסרט. לא נעשה כאן ספוילר מטורף אם נחשוף שהכוכב הראשי של הסרט לא נראה על המסך עד סוף השעה הראשונה. בדרך לרגע הזה נבנות "דרמות משנה", מעין מופעי חימום מוצלחים במיוחד: כאן פיצוץ של כור ושם ביקור בעיר רפאים ועוד סצנת תקלה במתקן צבאי. למרות האסקפוזיציה הארוכה אין תחושה ש"גודזילה" נמרח, להיפך, הוא נבנה בהדרגה. גם טביעת היד של אדוארדס (כשמנקים את כל התוספות המיותרות) מרשימה. הוא שולט נהדר בסצנות מורכבות ומלאות במפלצות, מטוסים, אוטובוסים וילדים מעצבנים. המחלה של כל כך הרבה בלוקבאסטרים שמאבדים את עצמם בתוך ים האפקטים, לא קיימת כאן. כל שוט מוקפד ובנוי בצורה שמקלה על ההבנה של מי תוקף את מי.

לא מעט התקדמות נעשתה בשנים האחרונות בכל הקשור לשימוש מוצלח באפקטים ממוחשבים. זה קרה ב"הוביט" עם סמאוג, אבל נראה שגודזילה אפילו מוצלח יותר בהקשר הזה. יש כאן לא אחד ולא שניים, אלא שלושה יצורי ענק שמופיעים על המסך (בחלק מהמקרים יחד). הדיוק בכל פרט במראה ובהתנהגות של כל אחד מהם, מרשים מאד (בעיקר על מסך איימקס). גם הצילום של קים מארקס פנטסטי. הוא מגוון בין "צילום רועד" ורגיל, מציג שלל נקודות מבט על כל סצנת מפתח. הגימיק הנחמד כאן הוא שבניגוד לעבר, אנחנו לא זוכים לראות את העולם מנקודת מבטו של גודזילה. אלה האנשים הקטנים שמביטים בו בחשש שמקבלים את הפוקוס, וזה מסייע לתחושה שלנו כצופים להתחבר למה שקרה על המסך.

סרט מוזר "גודזילה". לא ברור למה ההחלטה המוצדקת לחזור לסיפור המקורי והמוצלח, נעטפה בכל כך הרבה שומנים מיותרים. אליזבת אולסן הנהדרת ובריאן קרנסטון הנפלא מתבזבזים כאן בתפקידים מביכים. לא מעט קווי עלילה מרגישים מיותרים או מאולצים, אבל הקצב, הצילום והעיצוב הנהדר של הסרט מצליחים להשכיח את הכל. אדוארדס ובורנשטיין יצרו יחד בלוקבאסטר קיצי כיפי ומושקע בטירוף, כזה שכיף לרוץ ולראות על מסך גדול כדי ליהנות ממנו באמת. התלת ממד? חסר חשיבות לחלוטין כמובן, אבל לזה כבר כנראה צריך להתרגל.