סרטו התנ"כי של דארן ארונופסקי מתיימר להציג גרסה חדשה לסיפור התיבה המוכר, ולהוסיף עליו רבדים פילוסופיים ותהיות על ציות עיוור לאל. אבל כל מה שהוא מצליח לייצר הם אפקטים מיושנים, פאתוס וחדשנות אפסית
ארי פינס | mako | פורסם 22:30 27.03.14
בערך שתי דקות אחרי שהתחילה ההקרנה של הסרט החדש של דארן ארונופסקי הבנתי שאני צריך להשתין. עצה שלי – לעולם אל תיכנסו לסרט שנקרא "המבול" עם שלפוחית מלאה. בגלל שהסרט רק התחיל נאלצתי להישאר באולם כדי שלא לפספס את האקספוזיציה, למרות שבדיעבד, כל מי שקרא את ספר בראשית כבר מכיר אותה - אלוהים בורא את השמיים ואת הארץ, חווה אוכלת מפרי עץ הדעת, קין רוצח את הבל, ובני האדם לא מפסיקים לחטוא ולחטוא, רק שהפעם הם עושים את הכל בתלת ממד. עד שראסל קרואו – כלומר נוח – מגיע, וכדאי לכם להיזהר כי הוא יודע קונג פו.
אחרי כמעט שעה של סרט. כשנפתחו סופסוף שערי שמיים, כבר לא יכולתי להתאפק יותר, וכמובן שיצאתי לשירותים בדיוק בזמן כדי לפספס את הפתיחה של סצינת הקרב האפית - שכמו נלקחה ישירות מתוך "שר הטבעות" - בין נוח והמלאכים-נפילים ששומרים עליו לבין המלך תובל-קין וצבא הברברים אוכלי התינוקות שלו, על רקע המבול הממשמש ובא. רגע, גם זה היה כתוב בתורה? כנראה שבדיוק הלכתי להשתין כשהמורה לתנ"ך לימדה את זה.
תיזהרו, הוא יודע קונג פוסביר להניח שיש הרבה אנשים, בעיקר בארץ, שיזעקו לשמיים בגלל השינויים הרבים שערך ארונופסקי בסיפור המקראי, קצת כמו אותם מעריצי "הארי פוטר" שהתלוננו על המעבר מהספרים למסכים. הרי בסופו של דבר, התנ"ך הוא בסך הכל ספר פנטזיה מוצלח מאוד, אם לא הטוב מכולם, ובתרגום שלו למדיום הקולנועי דברים מסוימים הולכים לאיבוד ואחרים מתווספים. כמו ב"הארי פוטר", גם כאן היתרון הגדול במעבר לקולנוע הוא אמה ווטסון המקסימה, שבכיף הייתי מוכן להיות כלוא איתה כמה חודשים בתיבה בלב ים. הסוגיה שצריכה להיבחן במקרה כזה היא לא מידת הנאמנות של הסרט לטקסט המקורי, אלא מה הוא מוסיף ומה הוא גורע, כיצד הוא מפרש אותו, והאם המעבר למסך מרגיש מאולץ או חסר מאמץ. ולמה, לעזאזל, ליהקו את אנתוני הופקינס לתפקיד מתושלח כשיכלו לקחת את שמעון פרס?
שינוי משמעותי אחד שעשה ארונופסקי הוא ההוספה של הדמות שווטסון מגלמת, אילה, ילדה פצועה ועקרה שנוח מאמץ, ושבזכות נס שמיימי מצליחה להיכנס להריון בהמשך הסרט (וואו, איזה טוויסט לא צפוי!). אילה מאפשרת לארונופסקי להתעמק ביריבות בין שם וחם, וגם להכניס לסיפור אלמנטים מעקדת יצחק, כשנוח המיזנתרופ מחליט שאלוהים (שנקרא בסרט "היוצר") לא ממש מעוניין להמשיך את הקטע הזה של האנושות, וזומם להרוג את העולל ברגע היוולדו. באמצעות דמותה של אילה ארונופסקי גם מצליח להימנע מהחלק בסיפור המקראי שנוגע לגילוי עריות, כי כשחושבים על זה, אשתו של נוח היתה חייבת לשכב עם הבנים שלו כדי שהאנושות תוכל לשרוד. אילה המאומצת מאפשרת לארונופסקי להציג את נוח ובני ביתו (או תיבתו) כמשפחה פטריארכלית והוליוודית לכל דבר, ומהבחינה הזאת אפשר להגיד שהיא מספקת לו פתרון די נוח.
גילוי עריות? מה פתאום? היא מאומצתב-1998 ביים ארונופסקי את הסרט הראשון שלו, "פאי", בתקציב של 60 אלף דולר. לסרט הנוכחי כבר עמד לרשותו תקציב קצת יותר גדול של 130 מיליון דולר. זה קרה אחרי ש"ברבור שחור", סרטו האחרון שהופק בתקציב של 13 מיליון דולר, הכניס למעלה מ-300 מיליון, הישג נדיר בהוליווד של ימינו. אבל הבעיה עם הסרטים של ארונופסקי, לטעמי, תמיד היתה עודף יומרנות המתבטאת בקשקשת פילוסופית בלתי פוסקת, המשולבת עם דמויות פשטניות ולא אנושיות שקשה להזדהות איתן, ומהבחינה הזאת, "המבול" אינו שונה.
צריך מידה בלתי מבוטלת של יומרה כדי לביים אפוס תנ"כי בתלת מימד, וקשה להגיד שראסל קרואו מצליח להיכנס לנעליו העצומות של צ'רלטון הסטון, שכיכב בכמה מהאפוסים התנ"כיים הגדולים בתולדות הוליווד כשהתת-ז'אנר הזה עוד היה באופנה. אם בסרטיו הקודמים הצליח ארונופסקי לפצות איכשהו על הכשלים המובנים האלה בעזרת חוש אסתטי יוצא דופן, הסרט הזה דווקא לוקה בחסר. השימוש בסטופ מושן נראה מיושן, וכך גם האפקטים המיוחדים, שגורמים לך לתהות על מה בדיוק בזבזו פה 130 מיליון דולר? הקטעים שבהם החיות נכנסות לתיבה, למשל, לא נראים מציאותיים במיוחד, ומרוב גרפיקה ממוחשבת כבר לא רואים יער.
עאלק יהיה מעונן חלקית|צילום: Parmaount Picturesגם הדיון הפילוסופי דל הקלוריות השזור לאורך הסרט, שעוסק בחשיבות של הרצון החופשי לעומת ציות עיוור לאל, ומנסה לגשר על הדרך בין הגישה הבריאתנית לאבולוציונית, הוא הכל חוץ מחדשני, ובסופו של דבר אנחנו נותרים עם סרט טראש תנ"כי פומפוזי ומלא פאתוס, על טהרת מצוות הפרו ורבו, שמשאיר את הצופים בעיקר עם צורך עז להשתין.
